שלשום פורסם בכלי התקשורת על מקרה מזעזע של אונס ילדה בת 12 ע"י נערים בני 14. אחת האמהות התראיינה לחדשות, ואמרה שהיא לא מאמינה שהבן שלה יעשה דברים שכאלה, אולי הוא רק נגרר אחרי אחרים, והוא בכלל לא נגע בנערה. אני בטוח שאם נשאל כל הורה של אחד הנערים שמעורבים יגיד שהוא לא מאמין שהבן שלו מעורב בעניין, ושהוא אולי נגרר, וכו'. זו רק דוגמא אחת מתוך המון מקרים שקורים בתקופה האחרונה שבהם מעורבים בני נוער: כמו שתיית אלכוהול, עבירות אלימות כלפי בני נוער אחרים או כלפי הומלסים או חסרי ישע, או השפלות פומביות בבי"ס או בפייסבוק. נהוג לכנות את הנערים האלה "בני טובים". נערים ממשפחות נורמטיביות, ללא קשר קודם לעולם הפשע. אז אני שואל את השאלה: למה? באיזה שלב מתחילים "להתקלקל" מבחינה מוסרית?
אני רוצה להתחיל בהסתכלות פנימית: מה החלק שלנו כהורים? כחברה? ההפתעה של ההורים של בני הנוער שהזכרתי אמינה בעיני, ומעידה (כנראה) על כך שזה לא משהו שהם לימדו בבית. אני באמת לא מאמין שיש אחוז גבוה של הורים שמלמד את הילדים שלו להשתמש באלימות / לנצל בנות תמימות / להשתמש בגוף כאמצעי להשגת מטרות / לשתות אלכוהול. אז מאיפה זה מגיע? אולי זה דווקא ההפך: אולי חוסר ההתיחסות בבתים למקרי אלימות והתנהגות חריגה, נותן את ההכשר למעשים האלה?
אז גם אם פיספסנו כהורים, משהו עדיין צריך להעצר ע"י מערכת החינוך. אם ילד מרביץ בגן, או מתנהג לא יפה, הגננת מטפלת בנושא, ואם יש צורך היא מיידעת את ההורים, ובמקרים קיצוניים פונה למפקח/ת, ומשם לרווחה. חלק מהתכנים שאני מאמין שהגננת מעבירה לילדים זה התנהגות נאותה כמו לא לשקר, לא להרביץ, לא לעשות דברים לא נעימים לחבר, ושכל אחד צריך לשמור על האיברים הפרטיים שלו רק לעצמו.
אחר כך, בבית הספר היסודי יש לרוב גם פיקוח צמוד על הילדים, אבל אני חושב ששם זה מתחיל להתרופף. אני חושב שהמורים שמים את הדגש על לימודי ליב"ה (לימוד יסודי בחינוך הממלכתי): מלמדים אותם יסודות של חשבון ושפה, אבל מה לגבי החינוך? נכון שיש שעת "כישורי חיים", אבל איזה כישורי חיים מקנים? סתם דוגמא קטנה: בכיתה א' לקחו את הכיתה של הבת שלי לראות את ההצגה "אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו". זוהי אחת ההצגות החשובות מבחינה חברתית על יחסים בין בני אדם, דמוניזציה, שנאת חינם, והתייחסות לאחר. אחרי ההצגה לא עלה שום דיון בכיתה, למרות שלטעמי היה מאוד מתבקש. אז כמו שפיספסו בכיתה של הבת שלי, אני בטוח שגם בהרבה כיתות אחרות זה פוספס.
אז אחרי ההתרופפות בבית הספר היסודי, מגיעים לחטיבה, ולתיכון, ושם כבר המצב בלי שליטה. שם הגבולות נחצים, שם מתחילים לגלות את המיניות, ובתוספת ההורמונים, וחוסר התייחסות של מערכת החינוך (וכמה שעות של חינוך מיני בכיתה י"א או י"ב לא נחשבות) מתחילה ה"חגיגה". למורים חשוב אחוז הזכאות לבגרות, בית הספר הופך למכונת ציונים, וכל הערכיות מושמת בצד לטובת הציונים.
אריסטו דיבר על ה"סגולה הטובה". ה"סגולה הטובה" מדברת על תכונות האופי של האדם, והיא בעצם דרך האמצע: לעשות משהו לא יותר מדי, ולא פחות מדי, איזון בין הקיצוניות. דוגמא פשוטה: אדם ראה תיק חשוד באוטובוס. הוא יכול להיות אמיץ מאוד ולנסות לפתוח אותו ולנסות לנטרל אותו, או להיות פחדן, ולנוס על נפשו. דרך האמצע היא להתריע, ולהרחיק את כל האנשים מהמקום. ה"סגולה הטובה" נקנית דרך חינוך, ודרך התנסות במקרים דומים. ברגע שמתרגלים מגיל צעיר את ה"סגולה הטובה", כך זה נהפך לסוג של טבע שני.
ג'ון סטיוארט מיל גם הוא דיבר על חינוך. במקרה שלו החינוך הוא לתועלתנות: הגברת האושר בעולם. מעשה מוסרי מגביר את האושר, ומעשה לא מוסרי מקטין את האושר. בסופו ש דבר החינוך הוא להבין שמה שמועיל לאחרים, בסופו של דבר מועיל גם לי. אבל יותר מזה - העונג ה"רוחני" חשוב יותר מהעונג הגופני. ההבנה הזו נותנת מוטיבציה לעשות מעשים טובים ולהגביר את האושר בעולם.
אני חושב, שעם כל הכבוד לציונים (ויש כבוד), בסופו של דבר אנחנו חיים בחברה, ואני סבור שיש צורך ביותר שעות של חינוך ל"סגולה הטובה", או כל סוג של מוסר שיכוון את הילדים אל עבר חברה מתוקנת. כי אחרי בית הספר מגיעים לצבא, ושם המוסר נהיה כבר קשה יותר. בנוסף, אולי שווה שבמקום תנועות נוער עצמאיות כמו ה"צופים", "השומר הצעיר", "הנוער העובד והלומד" (מישהו חשב פעם על המושג הנוער העובד והלומד? איזה קשר יש לזה היום?) תהיה תנועת נוער מפוקחת של משרד החינוך, שתשים את הדגש על קהילתיות ותרומה לחברה.
ואנחנו כהורים כדאי שנגדל את הילדים שלנו בצורה כזו שיהוו חלק מחברה יותר טובה. לנו כהורים יש חלק בזה, להביא ילדים לעולם זו אחריות גדולה: צריך לדעת שיש להשקיע בילדים, לכוון אותם, ולהיות עם היד על הדופק. אבל לרובנו אין זמן. צריך לפרנס את המשפחה, וברוב המשפחות שני ההורים עובדים, ולפעמים גם זה לא מספיק. וזה בא על חשבון הילדים כמובן. וכאן המדינה שמעודדת אנשים לצאת לעבוד צריכה לתת את העזרה דרך מערכת חינוך טובה, שתיתן את התמיכה להורים העובדים, ותעזור לגדל אנשים טובים יותר, שיהיו חלק מחברה טובה.
ושלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מעביר את האחריות מההורים אל המדינה, אבל טוען שמערכת החינוך צריכה לתמוך בהורים, ולחנך לערכים, ולא רק לציונים. הרי למה מערכת החינוך נקראת "מערכת החינוך"? וכמובן שיש מורים טובים יותר,וטובים פחות, כאלה שיתנו את הדגש על ערכים, וכאלה שיתעלמו. אבל זה לא מספיק, וזה צריך להגיע מלמעלה: ממשרד החינוך.
אני רוצה להתחיל בהסתכלות פנימית: מה החלק שלנו כהורים? כחברה? ההפתעה של ההורים של בני הנוער שהזכרתי אמינה בעיני, ומעידה (כנראה) על כך שזה לא משהו שהם לימדו בבית. אני באמת לא מאמין שיש אחוז גבוה של הורים שמלמד את הילדים שלו להשתמש באלימות / לנצל בנות תמימות / להשתמש בגוף כאמצעי להשגת מטרות / לשתות אלכוהול. אז מאיפה זה מגיע? אולי זה דווקא ההפך: אולי חוסר ההתיחסות בבתים למקרי אלימות והתנהגות חריגה, נותן את ההכשר למעשים האלה?
אז גם אם פיספסנו כהורים, משהו עדיין צריך להעצר ע"י מערכת החינוך. אם ילד מרביץ בגן, או מתנהג לא יפה, הגננת מטפלת בנושא, ואם יש צורך היא מיידעת את ההורים, ובמקרים קיצוניים פונה למפקח/ת, ומשם לרווחה. חלק מהתכנים שאני מאמין שהגננת מעבירה לילדים זה התנהגות נאותה כמו לא לשקר, לא להרביץ, לא לעשות דברים לא נעימים לחבר, ושכל אחד צריך לשמור על האיברים הפרטיים שלו רק לעצמו.
אחר כך, בבית הספר היסודי יש לרוב גם פיקוח צמוד על הילדים, אבל אני חושב ששם זה מתחיל להתרופף. אני חושב שהמורים שמים את הדגש על לימודי ליב"ה (לימוד יסודי בחינוך הממלכתי): מלמדים אותם יסודות של חשבון ושפה, אבל מה לגבי החינוך? נכון שיש שעת "כישורי חיים", אבל איזה כישורי חיים מקנים? סתם דוגמא קטנה: בכיתה א' לקחו את הכיתה של הבת שלי לראות את ההצגה "אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו". זוהי אחת ההצגות החשובות מבחינה חברתית על יחסים בין בני אדם, דמוניזציה, שנאת חינם, והתייחסות לאחר. אחרי ההצגה לא עלה שום דיון בכיתה, למרות שלטעמי היה מאוד מתבקש. אז כמו שפיספסו בכיתה של הבת שלי, אני בטוח שגם בהרבה כיתות אחרות זה פוספס.
אז אחרי ההתרופפות בבית הספר היסודי, מגיעים לחטיבה, ולתיכון, ושם כבר המצב בלי שליטה. שם הגבולות נחצים, שם מתחילים לגלות את המיניות, ובתוספת ההורמונים, וחוסר התייחסות של מערכת החינוך (וכמה שעות של חינוך מיני בכיתה י"א או י"ב לא נחשבות) מתחילה ה"חגיגה". למורים חשוב אחוז הזכאות לבגרות, בית הספר הופך למכונת ציונים, וכל הערכיות מושמת בצד לטובת הציונים.
אריסטו דיבר על ה"סגולה הטובה". ה"סגולה הטובה" מדברת על תכונות האופי של האדם, והיא בעצם דרך האמצע: לעשות משהו לא יותר מדי, ולא פחות מדי, איזון בין הקיצוניות. דוגמא פשוטה: אדם ראה תיק חשוד באוטובוס. הוא יכול להיות אמיץ מאוד ולנסות לפתוח אותו ולנסות לנטרל אותו, או להיות פחדן, ולנוס על נפשו. דרך האמצע היא להתריע, ולהרחיק את כל האנשים מהמקום. ה"סגולה הטובה" נקנית דרך חינוך, ודרך התנסות במקרים דומים. ברגע שמתרגלים מגיל צעיר את ה"סגולה הטובה", כך זה נהפך לסוג של טבע שני.
ג'ון סטיוארט מיל גם הוא דיבר על חינוך. במקרה שלו החינוך הוא לתועלתנות: הגברת האושר בעולם. מעשה מוסרי מגביר את האושר, ומעשה לא מוסרי מקטין את האושר. בסופו ש דבר החינוך הוא להבין שמה שמועיל לאחרים, בסופו של דבר מועיל גם לי. אבל יותר מזה - העונג ה"רוחני" חשוב יותר מהעונג הגופני. ההבנה הזו נותנת מוטיבציה לעשות מעשים טובים ולהגביר את האושר בעולם.
אני חושב, שעם כל הכבוד לציונים (ויש כבוד), בסופו של דבר אנחנו חיים בחברה, ואני סבור שיש צורך ביותר שעות של חינוך ל"סגולה הטובה", או כל סוג של מוסר שיכוון את הילדים אל עבר חברה מתוקנת. כי אחרי בית הספר מגיעים לצבא, ושם המוסר נהיה כבר קשה יותר. בנוסף, אולי שווה שבמקום תנועות נוער עצמאיות כמו ה"צופים", "השומר הצעיר", "הנוער העובד והלומד" (מישהו חשב פעם על המושג הנוער העובד והלומד? איזה קשר יש לזה היום?) תהיה תנועת נוער מפוקחת של משרד החינוך, שתשים את הדגש על קהילתיות ותרומה לחברה.
ואנחנו כהורים כדאי שנגדל את הילדים שלנו בצורה כזו שיהוו חלק מחברה יותר טובה. לנו כהורים יש חלק בזה, להביא ילדים לעולם זו אחריות גדולה: צריך לדעת שיש להשקיע בילדים, לכוון אותם, ולהיות עם היד על הדופק. אבל לרובנו אין זמן. צריך לפרנס את המשפחה, וברוב המשפחות שני ההורים עובדים, ולפעמים גם זה לא מספיק. וזה בא על חשבון הילדים כמובן. וכאן המדינה שמעודדת אנשים לצאת לעבוד צריכה לתת את העזרה דרך מערכת חינוך טובה, שתיתן את התמיכה להורים העובדים, ותעזור לגדל אנשים טובים יותר, שיהיו חלק מחברה טובה.
ושלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מעביר את האחריות מההורים אל המדינה, אבל טוען שמערכת החינוך צריכה לתמוך בהורים, ולחנך לערכים, ולא רק לציונים. הרי למה מערכת החינוך נקראת "מערכת החינוך"? וכמובן שיש מורים טובים יותר,וטובים פחות, כאלה שיתנו את הדגש על ערכים, וכאלה שיתעלמו. אבל זה לא מספיק, וזה צריך להגיע מלמעלה: ממשרד החינוך.
מסכים איתך חלקית.
ReplyDeleteאני חושב שמערכת החינוך של היום היא שמרטף משופר, ולא הרבה יותר מזה.
חלק גדול מהבעייה שאתה מתאר שייכת דווקא לנושא שאתה מתאר בפוסט מאוחר יותר שלך - איפה הסולידריות?
לתרבות הצריכה, שאתה מתייחס אליה, אין גבולות של מה שנהוג לכנות "מוסר" - כאן המטרה מקדשת את האמצעים. מספיק לחוות הפסקת פרסומות בודדת בערוץ מסחרי כדי לראות את זה. בהקשר של הילדים, הנה דוגמא: "אתה - לא קובע עלי", קורא לי מהמסך זאטוט בפרסומת לחטיף סוג ד'.
אני בטוח שהמנהיגים של התאגידים הללו אינם עושים זאת במכוון. אולם, כדברי קפקא: האנשים טובים, ובאופן פרדוקסלי המערכת מרושעת.