אלוהי הריאליטי

אחד הטקסטים המפורסמים ביותר שלפרידריך ניטשה בספרו "המדע העליז" מתאר את מות האלוהים: 

האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: 'היכן אלוהים? היכן אלוהים?' מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… 'אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו'.

ניטשה רצה להצביע על תופעה תרבותית שקרתה במאה ה-19: ההתנתקות מהכנסייה, ותהליך החילון שעבר על אירופה. יש מצוקה קיומית בעקבות מות האלוהים - מה אפשר להסיק מזה שאמת שהחזיקה מעמד במשך אלפי שנים מתחילה להיסדק?
מה מפריע להגיע לקיום מוצלח אחרי מות האלוהים? התשובה היא צללי האלוהים – יש קונספציות של ידע שהן כ"כ מופנמות בנו שגם אם מסלקים את אלוהים אנחנו ממשיכים לחשוב דרכן.

בתקופה של ניטשה צללי האלוהים היה המדע. היום צללי האלוהים הוא הריאליטי. 
פעם הופעה בטלוויזיה היתה שמורה ליחידי סגולה: מי שהופיע בטלוויזיה היו מגישי חדשות, שחקנים, בדרנים. עם הופעת הריאליטי פתאום הטלוויזיה נהייתה נגישה ל"כולם". כביכול כל אחד היה יכול להופיע בטלוויזיה, והדרך להיות מפורסם התקצרה פלאים: בין אם בתחרות שירה, תחרות בישול, מסע מסביב לעולם, או סתם ככלי משחק באולפן גדול ומלא מצלמות.

את הדתות מחליפות חברות ההפקה, את המקדשים מחליפות רשתות הטלוויזיה, את הגבאי מחליפות רשתות הסלולר המעבירות את ה"תרומה" ב-SMS. והמאמינים הם צופי הטלויזיה, אלו שמוכנים לעשות הכל, אפילו למכור את נשמתם על מנת להיות חלק מהריאליטי. 

הקריטריונים לקבלה לריאליטי הולכים ומתקשחים משנה לשנה. היום מי שרוצה לקחת חלק בריאליטי צריך לבוא עם "סיפור". ראו מקרה שפרי שפירא מ"מאסטר שף" שכביכול בדתה את סיפור עיוורונה רק כדי להתקבל לתוכנית. מי שלא מצליח להתקבל יכול לנסות בדרכים אלטרנטיביות: האינסטגרם או הפייסבוק. גם אלה הם סוג של ריאליטי שדרכו אפשר לקבל חשיפה, ראו מקרה חנטל (חן טל) שלקחה את הפלטפורמה הזו כדי להתפרסם, ועשתה כמעט הכל כדי לקבל את החשיפה המקסימלית - מהעלאת תמונות חושפניות ועד להעתקה של עדות של אמא שבתה חלתה בסרטן כאילו היא בעצמה חלתה. 

המקרה האחרון עלה בתוכנית "אנשים", ומורן שריר כתב על זה בעיתון "הארץ" בביקורת הטלוויזיה שלו על התוכנית בצורה לא פחות מגאונית והנה ציטוט:

"הדבר שהקפיץ יותר מכל את 'אנשים' הוא העובדה שחנטל העתיקה עדות של אם שבתה חלתה בסרטן וטענה שאלה חוויות אישיות שלה. מגיש התוכנית דרור גלוברמן, אדם שפוסח על שתי הסעיפים למחייתו , אמר סוף-סוף מילים חד-משמעיות על אדם כלשהו כשקבע שחנטל 'חצתה את כל הקווים האדומים' ו'ירדה לשפל המדרגה'. גלוברמן סירב להתייחס אל חנטל כאל אדם ונצמד לכינוי 'תופעה'. כאילו היא לא בת אנוש.זה היה עלוב ומעליב. הרי שעתיים מאוחר יותר שודרה ב'קשת' התוכנית 'מאסטר שף', שלימדה אותנו שבלי סרטן, יתמות, שכול, נכות, או חולי נפשי, אין לנו סיכוי לקבל במה בערוץ 2. חנטל בסה"כ הפנימה את המסר ששלחו לה הזמרים ב'כוכב נולד', הבשלנים של 'מאסטר שף' ונרקומני הפרסום של 'האח הגדול'. כולם בחסות 'קשת'. היא למדה שטרגדיה וכישרון סיפור שווים כסף. ב'קשת' כועסים עליה שהיא למדה את השיטה והצליחה בעצמה, בלי לשלם להם עמלה."

הריאליטי זו אחת הרעות החולות של החברה. הוא מקצין ומחדד את הצורך שלנו במציצנות, ובשיפוטיות מעוותת שמתומרנת ע"י ההפקה. מישהו זיהה את זה, ובונה פורמטים ומשכלל אותם עד כדי טראש (מי אמר "האני בו-בו"). והנה ב"קשת" עולה עוד תוכנית ריאליטי: תוכנית טלוויזיה שמראה אנשים ש...צופים בטלוויזיה! עד כמה נמוך עוד אפשר לרדת? 

הדרך שבה מתקבל הריאליטי אומרת משהו עלינו. במקום לפסול בבוז את התופעה הזו, אנחנו מקבלים את הריאליטי ברייטינג גבוה, ואת יוצאי הריאליטי כגיבורי תרבות, ולראיה יצא קמפיין באתר "מאקו" (של "קשת") - "מי כוכב הריאליטי של ישראל?" בין המתמודדים ג'קי מנחם וטום קשתי, שייצגו את הבערות, אביבית בר זוהר וליהיא גרינר שייצגו את הטראש, ודנה רון שייצגה את...דנה רון. אלה גיבורי תרבות???

בואו נשים רגע בצד את המשמעות, והצורך שב"להיות מפורסם". פעם כדי להיות מפורסם האדם היה צריך להיות סופר, או משורר, או שחקן, או מדינאי. היום - מישהו "עם סיפור".  זה המסר שעובר לילדים, וכך גדל דור העתיד.

מהי חירות?

לכבוד חג החירות אני רוצה לדון קצת בנושא המושג חירות. מושג החירות מלווה את הפילוסופיה מתחילתה ועד היום. פילוסופים רבים ניסו להתחקות אחר חירות האדם: האם הוא חופשי או הכל קבוע מראש? מה המשמעות של החופש? האם האדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו?
ישעיהו ברלין סיווג את החירות ל-2:

1. חירות שלילית (או חירות מ-) היא חירות שבה האדם לא נקבע ע"י שום גורם אחר.
2. חירות חיובית (או חירות ל-) זוהי חירות שלא רק האדם לא נקבע ע"י אף אחד אחר, אלא הוא קובע את פעולותיו בעצמו באופן אוטונומי.

בחג הפסח לדוגמא, עם ישראל יצא מעבדות לחירות. המשמעות של החירות כאן היא חירות שלילית, כלומר חירות מלהקבע ע"י המצרים. האם היציאה מעבדות לחירות היא אמנם יציאה לחירות? לפי דעתי זו היתה חירות רגעית בלבד. בני ישראל יצאו מלהיות נשלטים ע"י חוקי המצרים רק כדי להגיע למדבר ולקבל על עצמם את חוקי האל, את חוקי היהדות. ברגע שהם קיבלו על עצמם את חוקי היהדות הם בעצם שללו מעצמם את אותה חירות שאך ורק לפני רגע הם קיבלו אחרי שיצאו ממצרים. ומה לגבי חירות חיובית? חירות חיובית ודאי שאין כאן כי עם ישראל לא קובע את פעולותין וחוקיו בעצמו.

בספרו המפורסם "לוויתן" תיאר תומס הובס את המצב הטבעי של האדם, בו הוא חופשי לעשות כל העולה על רוחו (חירות חיובית ושלילית) כמצב של מלחמת הכל-בכל. לדידו של הובס זה המצב הנוראי ביותר, וכדי להמנע מהמצב של מלחמת הכל-בכל האדם כורת את האמנה החברתית ומוותר על חירותו. כלומר הובס טוען שכדי שהאדם יחיה בשלום הוא זקוק לשלילת חירותו.

לעומת תומס הובס, ז'אן ז'אק רוסו מדבר על כינון החברה מכורח המקריות: הדלדלות משאבי הטבע והצורך בשיתוף פעולה כדי לספק את צרכיו. כמו שכתבתי בפוסט הקודם על למה לא יהיה כאן שלום, כינון החברה גורם לאדם ליצור חוקים המבוססים על אינטרסים של העשירים, מה שמנציח את הפערים. הפיתרון לפי רוסו: חברה שבה חירות האדם תהיה נחלת הכלל. מכיוון ורוסו חושב שכל אדם הוא יצור תבוני, ברגע שהאדם מממש את תבוניותו ומחוקק את חוקיו בעצמו (חירות חיובית), לא רק שהוא חופשי, אלא אין ספק שהוא יחוקק חוקים שיטיבו עם כולם: רצון הפרט מתיישב עם רצון הכלל.

עמנואל קאנט לקח את עיקרון התבוניות מרוסו, ויצר תורת מוסר המבוססת על חירות חיובית: הציווי הקטגורי. כל אדם חייב לחוקק את חוקיו בעצמו, כאשר הוא מכבד כל אדם אחר כיצור תבוני. 

פרידריך ניטשה התייחס אל טבע האדם כ"הרצון לעוצמה". אדם מממש את מהותו ברגע שהוא מממש את הרצון לעוצמה. לאדם הזה אין עכבות, הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא קובע קביעות. זהו העל-אדם בעל חירות חיובית.

אפשר להסתכל על מושג החירות ועל משמעויותיו בכל מיני אופנים. כל אדם רוצה להיות חופשי, או לפחות לחשוב שהוא חופשי. אבל מה המשמעות של החופש? חופש לפי הובס או לפי ניטשה יכול להביא למצב נוראי של מלחמות. חופש לפי רוסו או קאנט דווקא ישיג את ההפך כי האדם התבוני המכיר ומכבד כל אדם אחר כיצור תבוני יביא להרמוניה.
ולסיום איך אפשר בלי איזה שיר על חופש ואם אפשר גם כמה בחורות יפות על הדרך - אז למה לא? שיהיה חג שמח וכשר!

הסיבה לכך שאף פעם לא יהיה כאן שלום

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, החלטתי שאני לא אגע בפוליטיקה כי זה פשוט נושא נפיץ מדי ומורכב מדי. בתקופה האחרונה אני לומד את רוסו (ז'אן ז'אק) יותר לעומק, והגעתי לתובנות לגבי הסטטוס-קוו של הסכסוך במזרח התיכון שקשורות לפילוסופיה פוליטית ואני מרגיש שאני מוכרח לשתף.

כדי להניח את הבסיס לטענה שלי, אני רוצה לפתוח בסיכום קצרצר של המאמר של רוסו "המקור והיסודות לאי השיוויון בין בני אדם" שהוא כתב בשנת 1754. מדהים לראות איך מאמר שנכתב לפני 260 שנה כביקורת על החברה הפיאודלית של המאה ה-18 עדיין רלוונטי היום.

רוסו מתאר את האדם במצב הטבעי - חי לו בהרמוניה עם הטבע, אגואיסט, אך עם זאת רגיש לסבל של כל יצור חי. עקב אסונות טבע והדלדלות המשאבים, בני האדם נאלצים לשתף פעולה כדי לספק את צרכיהם. הם מתקבצים בחברה שבה אין סדר, אין חוקים, ומה שכן עושה סדר זה הפחד מנקמה. הם מעבדים את האדמות, ותוך כדי עיבוד האדמות הם לוקחים בעלות על הקרקע, מה שגורם ליצירת שני מעמדות: עשירים - בעלי הקרקעות, ועניים. העשירים לא מסתפקים במה שיש להם ומתחילים בהתמכרות לרדיפת בצע וצבירה של רכוש, ולעניים שנותרו בלא כלום נשאר רק לגנוב מהעשירים. המצב הזה של רדיפת הרכוש של העשירים, והגניבה של העניים מהעשירים (שרוסו אגב מצדיק) גורם לעשירים להבין שהם עלולים לאבד את רכושם ולכן הם רוקמים את התוכנית המתוחכמת ביותר שנעשתה מעולם - האמנה החברתית: הם משכנעים את העניים שיש להם אינטרסים משותפים שהם אויבים מבחוץ, ועליהם להתאגד ולקבוע לעצמם ריבון ומערכת חוקים כדי לשמור עליהם מאותם אויבים חיצוניים. בפועל מה שעושה האמנה החברתית זה לעגן את החוזק של העשירים בחוק, ולקבע את אי השיוויון.

בתהליך הזה בני האדם הקימו מדינות שהחוק שבהן נועד לשמר את הפערים בין העשירים לעניים. המדינות שנוצרו נלחמות ביניהן על עוד משאבים, וגם כדי לבסס את אותה סיבה שלשמה הם כרתו את האמנה החברתית - אויבים מבחוץ. המלחמות כמובן מלוות באכזריות והרג רב. אם נסכם את זה במשפט אחד: מקור כל הרע הוא אי השיוויון בין בני האדם.

ונעבור למשמעות האקטואלית: זה לא סוד שהפערים בין העשירים לעניים הולכים ומעמיקים, ומעמד הביניים הולך ונשחק. אנחנו לא רחוקים מהיום בו לא ישאר מעמד ביניים אלא רק עניים ועשירים. אפשר גם לחלק את האנשים ל-2 קבוצות עיקריות: המחוברים והבלתי מחוברים. המחוברים הם אלה ששייכים לועדים הגדולים, אלה שיש להם לובי בכנסת, ומספיק כוח כדי לנצל את המשאבים של המדינה לטובתם, וכמובן שיש להם ביטחון תעסוקתי. הבלתי מחוברים הם בדיוק ההפך.
קל להבין שהמצב הזה טוב ומיטיב עם העשירים ועם המחוברים. איך אפשר לשמר את המצב הקיים? כמו שסיפר רוסו: כל מה שצריך הוא לשכנע את העניים שיש אויבים מבחוץ. מי האויבים? החמאס, חיזבאללה, איראן. 

גם בצד השני יש את אותו המצב, אם לא חמור יותר. רוב הפלשתינאים חיים בעוני מרוד אך לעומתם ישנם את אלה המחוברים לרשות הפלשתינאית או לצמרת החמאס, והם מסודרים טוב טוב. איך העשירים הפלשתינאים יכולים לשמר את המצב הזה ללא כל התקוממות מצד העניים? בקלות: בואו נאשים את הכיבוש, בואו נתרכז באויב הציוני. 

כמו שאני רואה את זה, ברגע שיהיה שלום האביב הערבי יגיע גם לפלשתינאים כי פשוט להנהגה שלהם לא יהיה יותר את מי להאשים. וגם אצלנו ברגע שיהיה שלום והאג'נדה כבר לא תהיה ימין מול שמאל המחאה החברתית תחזור והפעם בעוצמה חזקה יותר. אז מה האינטרס של ההנהגה הפלשתינאית וההנהגה הישראלית להגיע לשלום? לפחות אפשר לומר ל"טובת" ההנהגה הישראלית זה שגם אם יהיה שלום עם הפלשתינאים עדיין יש מספיק אויבים מבחוץ, ואפשר להמשיך לעשות דמוניזציה לרוחאני, ולשמר חזית עם החיזבאללה. לפלשתינאים אין עוד אויבים ולכן אולי נוח להם לתחזק את העימות.

על פניו נראה שלאף אחד מהצדדים אין שום אינטרס להגיע לשלום, אלא להפך: לשמר את הסטטוס-קוו. אין לנו ברירה אלא לנגב את החול שזורים לנו בעיניים, ולעשות כאן הפיכה. צריך לשנות סדרי עדיפויות, ולהעלות את אי השיוויון לראש הסדר הציבורי. ואם מישהו יצליח לשכנע גם את הפלשתינאים להפנות את הזעם שלהם כלפי ההנהגה כמו שעשו המצרים, הסורים, והלובים לפניהם, אז אולי נוכל כולנו לחיות פה באחווה ובהרמוניה.

האם פילנתרופיה היא מעשה מוסרי?

בשבוע האחרון היו 2 אירועי פילנתרופיה: יום מעשים טובים, וארוע התרמה לילדי וריאטי: "הכל בשביל הילדים" בחסות "רשת".
למי שלא מכיר, יום מעשים טובים הוא יום שבו ניתנת אפשרות לכלל האזרחים בארץ לתרום מזמנם ולהתנדב לטובת החברה הקהילה. את יום המעשים הטובים הגתה ומובילה שרי אריסון. אני חושב שזו יוזמה מבורכת, שעושה טוב לא רק לאלה הנזקקים לעזרה, אלא גם לאלה המתנדבים.

אבל יש לי בעיה עם היוזמה הזאת. דבר ראשון זה נותני החסות: ברור שכדי להרים מיזם שכזה יש צורך בכסף, אבל דווקא ביום שכזה שכולו נתינה אולי אפשר להצניע את נותני החסות. 2 מנותני החסות הם בנק הפועלים ושיכון ובינוי ששניהם בבעלות קבוצת אריסון, ששרי אריסון עומדת בראשה. 

וזה מביא אותי ל"הכל בשביל הילדים": זו תוכנית טלוויזיה בפריים-טיים שתכליתה להתרים כסף לארגון וראייטי. במהלך התוכנית מוצגים הילדים של וראייטי, והאופן שבו וראייטי עוזרת לילדים עם צרכים מיוחדים. גם זו יוזמה מבורכת, אבל שוב לא היתה חפה מחסויות. מורן שריר מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ" כתב על זה יפה:

תודה לאנשים הבאמת נהדרים שמתנדבים לעזור לילדי וראייטי. על חלקם למדנו בסרטוני וידיאו מרגשים כמו זה שבו שי, שמבקרת את אליאור הקטן ומשחקת איתו, מקבלת בקבוק מים מינרליים של "מי עדן" הממותג עם לוגו וראייטי. תודה גם לחברת מי עדן ששמה חזר לאורך המשדר הזה (בר-זוהר: "חפשו את בקבוק המים המינרליים של מי עדן"); ותודה לסופר פארם שהסכימה ששמה יופיע שוב ושוב על המסך; תודה לקניון עיר ימים ("חוויה עוצרת נשימה"); תודה לכוכבית ארנון, סמנכ"ל הראל ביטוח ופיננסים ("90 שנה של משהו"), שהטריחה את עצמה לעבודה בערב רק כדי ששמה ושם החברה שלה יופיעו על המסך נון-סטופ; תודה ל"קפה נטו", "סטימצקי", "תנובה" ו-LG שתרמו את הלוגו שלהם לכתוביות שעוברות על המסך בזמן שהצופים בוהים בשיר של גיא ויהל. תודה.

תודה לזכיינית רשת, שגייסה את כל הטאלנטים שלה מתוכנית הבוקר, "משחקי השף" ותוכניות אחרות של רשת, כדי שיעזרו להתרים כסף לילדי וראייטי ולא פחות חשוב - יחשפו אותנו למידע חשוב על התוכניות של רשת ועל הידוענים של רשת ועל החשיבות של רשת בחברה הישראלית. תודה לרשת.

רשת ראויה לתודה כפולה ומכופלת משום ששיבצה פרסומות רבות במהלך משדר ההתרמה לווראייטי (כולן, אגב, לא קודש לילדי וראייטי). זהו צעד יפה - לאוורר את התוכנית עם פרסומות. הרי יש גבול לכמה שירים וסרטונים מרגשים אפשר לראות בערב אחד. שוב תודה לרשת.

אני חושב שאין מה להוסיף על דבריו של מורן שריר. הוא פגע בול לנקודה. 

לפי עקרונות המוסר של עמנואל קאנט, המעשים שלנו צריכים לעמוד בחוקים (חובות) שאנחנו מחוקקים לעצמנו. לדוגמא, אנחנו יכולים לחוקק לעצמנו חוק שפעם בשנה אנחנו תורמים כסף / זמן לטובת נזקקים. אחרי שחוקקנו לעצמנו את החוק הזה, אנחנו יכולים לפעול מתוך החוק שחוקקנו או לפעול בהתאם לחוק שחוקקנו.
מה ההבדל? ההבדל הוא שלפעול מתוך החוק שחוקקנו זה אומר שגם אם לא מתחשק לנו, גם אם זה לא מתאים לנו כ"כ אנחנו נעשה את המעשה לפי החוק, ואילו לפעול בהתאם לחוק זה אומר שאנחנו עושים את המעשה כי זה טוב לנו, כי זה מביא לנו תועלת אישית, אבל לאו דווקא כי אנחנו באמת רוצים.

שני המעשים (מתוך החוק ובהתאם לחוק) ראויים לתשבוחת, אבל רק אחד מהם יחשב כמעשה מוסרי: וזו פעולה מתוך החוק.
אם נסתכל על "הכל בשביל הילדים" אפשר לשים לב כי משהו שם נראה כמו פעולה בהתאם לחוק המוסרי ולא מתוך החוק המוסרי. זה מריח כמו אינטרס של החברות המסחריות לקבל פרסום עבור התרומה, וכאן הן מרוויחות פעמיים:

1. פעם ראשונה עבור הפרסום והחשיפה שהן מקבלות, והוא שווה הרבה יותר מאשר התרומה שהו תרמו. רק לשם הבהרת הנקודה - הפיצריה שעשתה משלוח פיצה בטקס האוסקר קיבלה חשיפה בשוווי של 10 מיליון דולר.  נכון שזו לא אותה החשיפה כמו ב"רשת", אבל חשיפה בפריים-טיים שווה הרבה.
2. פעם שניה עבור עצם זה שאותה חברה מסחרית נתפסת כחברה פילנתרופית ולא כחברה שמטרתה להגדיל את כיסי הבעלים בעוד (ועוד) כסף.

לכן כמו שזה נראה, לפי עמנואל קאנט המעשה הזה אינו מוסרי.

לגבי "יום מעשים טובים", ובכן - זה לכאן ולכאן. מחד גיסא מדובר ביוזמה פרטית של שרי אריסון, מאידך גיסא היא מפרסמת את החברות שבבעלותה: שיכון ובינוי ובנק הפועלים. מוסרי על פי עמנואל קאנט או לא? מה אתם אומרים?

עוד בעיה שיש לי עם יום המעשים הטובים היא שלא צריך להיות יום מעשים טובים פעם בשנה, ובטח שלא ביוזמה פרטית. יום מעשים טובים צריך להיות חלק מדרך חיים. גם אם לא כל יום, לפחות באופן קבוע. מה זה אומר על החברה שלנו אם אנחנו צריכים יוזמות פרטיות כדי לעזור לחלשים?

​אם נסכם את הרעיון שניסיתי להעביר: פילנתרופיה ועזרה לחלשים היא דבר טוב ומבורך. היא צריכה להעשות כדרך חיים, והיא צריכה להגיע ממניעים אמיתיים וכנים, ולא ממניעים מסחריים. ברגע שנכנסים המניעים המסחריים אני רואה בזה טעם לפגם.

גילוי נאות: גם אני השתתפתי ב"יום מעשים טובים"

כמה מילים על "היפה והחנון", פילוסופיה, וכבוד

לאלה מכם שלא מכירים, ישנה תוכנית טלוויזיה המשודרת בערוץ 10 ונקראת "היפה והחנון". הקונספט של התוכנית מאוד פשוט: לוקחים חבורה של "חנונים", מצמידים לכל אחד בחורה "יפה", ונותנים להם כל מיני משימות. לרוב המשימות דורשות מהיפות לבטא יכולות של "חנונים" - משימות שקשורות לידע כללי, והמשימות של ה"חנונים" דורשות לבטא יכולות חברתיות, המתאימות כביכול יותר ל"יפות".

מבחינה פילוסופית יש כאן משהו מאוד מעניין: אם נסתכל לפי הגותו של ז'אן ז'אק רוסו - אחת מהרעות החולות של החברה היא ההשוואתיות, הניסיון להיות כמה שיותר גבוה בסולם ערכים של הזולת. צריך לשים טוב לב להבחנה שזה סולם ערכים של הזולת, לא ערכים של עצמי. אז לוקחים "יפות", שהן מחשיבות את עצמן גבוה בסקאלה הערכית של יופי, ולוקחים את ה"חנונים" שמחשיבים את עצמם גבוה בסקאלה הערכית של ידע, והופכים את עולמם: מבהירים ל"יפות" שלטובת התוכנית הסקאלה הערכית שהן צריכות להצטיין בה היא הידע, ול"חנונים" מבהירים שהסקאלה הערכית שהם צריכים להצטיין בה הם הכישורים החברתיים. הבעיה הראשונה שיש לי עם התוכנית הזו - למה להנציח את ההשוואתיות? למה זה טוב? איזה מסר זה מעביר? 

אם נסתכל רגע על מהות התוכנית: יש לנו 2 קבוצות - "יפות", ו"חנונים". מה עושים בעצם למשתתפים בתוכנית? משטיחים אותם ולא מתייחסים אליהם כאל בני אדם אלא שמים אותם תחת תווית: הם או "חנונים" או "יפות". מעבר לזה שהמשתתפים מסווגים או כ"יפה" או כ"חנון" (והיתה גם "חנונית" באחת העונות) אז נוספת עוד תווית כדי שנוכל להבדיל בין "חנון" ל"חנון", ובין "יפה" ל"יפה": כל אחד מקבל תיאור שילווה אותו לאורך כל זמן השתתפותו כמו "גר עם אמא" או "רוצה להיות כוכבת קולנוע". 

וזה מביא אותי לבעיה השניה שיש לי עם התוכנית והיא עניין הכבוד. עמנואל קאנט בספרו "המטאפיסיקה של המידות" מדבר בין היתר על כך שכל אדם בהיותו יצור תבוני זכאי לכבוד. עמנואל קאנט לוקח את זה לאקסטרים, ואפילו האדם המרושע ביותר זכאי לכבוד רק בגלל היותו יצור תבוני. כדי לתת כבוד לאדם צריך (בין היתר):

• לא להיות בעמדה של יהירות כלפי הזולת.
• לא לשים ללעג את הזולת.

אז מה קורה בתוכנית? ההפקה שמה ללעג את ה"יפות" על בערותן, וזה בא לידי ביטוי בראיונות איתן המשובצים לאורך התוכנית, בתיאור המלווה אותן, ובמשימות המבליטות את חוסר הידע שלהן. ההפקה שמה ללעג גם את ה"חנונים" באותה דרך בדיוק, ואפילו יותר: כבר בתווית "חנון" יש אלמנט של לעג. ההשמה ללעג גורמת לצופים בבית להרגיש עליונים על המשתתפים. הצופה יושב ואומר לעצמו, "היא ממש יפה אבל היא בעצם טיפשה, אני הרבה יותר חכם ממנה", וזה בדיוק מביא ליהירות. 

ובעיניו של קאנט (ולא צריך את קאנט בשביל להבין את זה): אין כאן שום כבוד. 

אז זה חורה לי. אין כאן שום כבוד למשתתפים כבני אדם, אין כאן שום כבוד כלפינו הצופים (מבחינת ההפקה ששמה אותנו במקום של יוהרה כלפי המשתתפים). 

הבעיה האחרונה שיש לי כלפי התוכנית, איתה אסיים את הפוסט זה עניין ה"מייקאובר". באיזשהו שלב בתוכנית, לוקחים את ה"חנונים", ועושים להם "מייקאובר" כדי שיהיו יותר יפים. ונשאלת השאלה - מי אמר שהם זקוקים למייקאובר? יש כאן ממש יהירות מצד ההפקה. ואיזה מסר זה מעביר? מה שצריך זה להיות יפה? להיות אתה עצמך זה לא מספיק?

לפי רוסו האדם צריך להיות מחובר לעצמו, להכיר את עצמו, ולהיות כן עם מה שהוא. אז דווקא ה"חנונים" הם בעלי המודעות העצמית הגבוהה ביותר, הם מאוד מחוברים לעצמם, ואז את מה שטוב לפי רוסו, ההפקה מקלקלת - כי מנתקים אותם מהכנות שלהם עם עצמם וכופים עליהם ליישר קו עם ההשוואתיות של עולם היופי.

אז אני חושב שהתוכנית "היפה והחנון" היא לא טובה מבחינה מוסרית: לא כלפי המתמודדים, ולא כלפי הצופים. ואוסיף ואומר שלטעמי אחת הרעות החולות של החברה היום זה הריאליטי, אבל על זה אדבר בפוסט אחר.

כולנו יהודים? כולנו ישראלים!

בפוסט שלי "איפה הסולידריות?" טענתי שמעולם לא היתה סולידריות. הפעם אני רוצה להתייחס לזה, אני רוצה לנסות ולהבין למה אנחנו ככה: למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, למה אנחנו "דופקים" אחד את השני. כדי לעשות את זה אני אנסה להתחקות אחרי המהלך של ניטשה:
ניטשה רצה להבין מה המקור למוסר - איך יודעים מה טוב ומה רע. בספריו "מעבר לטוב ולרוע", ו"לגנאולוגיה של המוסר" ניטשה הלך אחורה עד המקורות של ההיסטוריה האירופאית, עוד לפני תרבות יוון, והגיע לתובנה שבהתחלה היו שבטים חזקים, שכבשו שבטים חלשים יותר, ומאז המוסר התחלק ל-2: מוסר אדונים ומוסר עבדים. אני לא אוסיף כרגע מה המשמעות של "מוסר אדונים" ו"מוסר עבדים", מה שכן מעניין זה המהלך שהוא עשה בחקירת המקורות על מנת להבין את המוסר.

אז אנחנו, כיהודים (או לפחות רובנו במדינת ישראל), המקור שלנו מגיע מהתנ"ך. אפשר להתחיל באדם הראשון (אדם וחווה), אבל לטעמי זה ללכת אחורה מדי כי תכל'ס השושלת היהודית מתחילה עם אברהם. אברהם לא היה טלית שכולה תכלת - הלא הוא גירש את הגר וישמעאל שהיה בנו (ובכך זרע את זרע הסכסוך שאנו חווים עד היום). יצחק לא היה trouble maker, אבל מה שמעניין קרה עם בניו: יעקב ועשו. עשו היה הבכור מבין התאומים והאהוב על יצחק. יעקב קינא בעשו, ו"קנה" את הבכורה תמורת נזיד עדשים (לטעמי תרגיל קצת מסריח), ולפני מותו של יצחק הוא התחזה לעשו על מנת לקבל את הברכה של הבכור, ובכך נתן את החותמת על גזילת הבכורה.
אז מה היה לנו כאן? תרגיל עוקץ, התחזות, וגניבה. וכל זה בין אחים תאומים.

ליעקב נולדו 12 בנים מ-4 נשים שונות (לאה, רבקה, בלהה, זלפה). יוסף בנה של רחל היה הבן האהוב על יעקב, מה שגרם לאחיו הגדולים לקנא בו, ואם זה לא הספיק, אז הוא היה חייב לשתף את אחיו הגדולים בחלומותיו שבהם הוא מתאר כיצד ישתחוו לו. על פניו זו נראית התנהגות די טיפוסית של ילד קטן שמחפש תשומת לב, אבל אחיו הגדולים לא ראו את זה בעין יפה ומכרו אותו לעבדות. הם גם שיקרו לאביהם ואמרו לו שחיה רעה טרפה אותו. שוב, קנאה בין אחים מביאה למעשה מכוער מבחינה מוסרית: שלילת חירותו של אחיהם הקטן.

המשך הסיפור ידוע: האחים ירדו למצרים, פגשו את יוסף שנהיה משנה לפרעה, מתנצלים ומשתקעים שם, עד שעולה לשלטון פרעה שלא זוכר את יוסף, משעבד את כל העברים - צאצאי האחים, ומשה מוציא אותם מעבדות לחירות ואז הם הופכים להיות עם ישראל.
אז מי זה עם ישראל? זה עם שמורכב מ-12 שבטים שבמקור היו 10 אחים + 2 בניו של יוסף מנשה ואפרים. השבטיות הזו מלווה אותנו מאז ועד היום, ואני טוען שזה יותר עמוק - זו שבטיות שהבסיס שלה הוא מאבק בין אחים סביב שנאת חינם.

לאורך ההיסטוריה אנחנו נאבקים אחד בשני כאשר השבטיות תמיד נשארת אבל רק שמות המחנות משתנים. 

• ממלכת ישראל המאוחדת התפלגה למלכות יהודה ומלכות ישראל.
• בתקופת בית שני התפצלות לזרמים שונים: פרושים, איסיים, נצרנים, צדוקים, סיקריים
• בתקופת חז"ל התפלגות בין בית שמאי לבית הלל
• חורבן בית שני אחרי שבר קמצא סיפר לנירון קיסר רומא שהיהודים מורדים בו רק בגלל שנעלב כי גורש מסעודה אליה הוזמן בטעות.
• לאחר הקמת מדינת ישראל התפלגות בין חילונים לדתיים
• הדתיים מתפלגים לאשכנזים, ספרדים, דתיים לאומים
• התפלגות בין עדות: מרוקאים, עיראקים, תימנים, תוניסאים, טריפוליטאים, רוסים, פולנים, אתיופים, פרסים
• אפילו בצבא, שהוא "כור ההיתוך" של החברה הישראלית יש יריבויות כמו בין גולני לצנחנים ("טוב אחות זונה מאח בצנחנים").

אבל יש מצבים שבהם אנחנו מאוחדים: רק כאשר אנחנו בסכנה או תחת מתקפה. במצבים שכאלה האחדות שלנו כעם באה לידי ביטוי והשבטיות נשכחת.

אז כשהכל זורם על מי מנוחות אנחנו אוכלים אחד את השני, ותחת איום אנחנו מאוחדים. אז אולי יש סיבה למה הסכסוך המתמשך עם הפלסטינאים לא נפתר, ולמה משאירים את האיום האירני על אש קטנה: כי כל עוד יש איזה מישהו מבחוץ שמאיים עלינו, זה מונע מאתנו לאכול אחד את השני ולהביא על עצמנו כליה במו ידינו. לא שבלי האיום אנחנו ממש מאוחדים, אנחנו עדיין שבטיים, ומפלים, אבל לפחות אנחנו לא מחסלים את עצמנו כי אז המצב היה יכול להיות הרבה יותר רע עד כדי מלחמת אזרחים.

אז השבטיות היא ב-DNA שלנו, ואני לא יודע אם יש מה לעשות בנידון. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא לעשות reset מחשבתי כולל, ולהוציא מהלקסיקון כל סממן שבטי / עדתי. אולי זה בכלל בלתי אפשרי כי זה כבר טבוע בנו? אנחנו מזמן כבר לא "מרוקאים", "עיראקים", "פרסים", "פולנים". אנחנו כולנו יהודים שנולדו בארץ ישראל, והגיע הזמן להפנים את זה. אז כמו שם הבלוג: משהו חייב להשתנות, וזה אחד מהם. אם למישהו יש רעיון כיצד, אשמח לשמוע.
ונסיים בשיר מתוך "קזבלן":
"כולנו יהודים וכל כך נחמדים 
יהודים במאה אחוז 
גם השוורצע וגם הווזווז 
לכולנו אותו אבא 
מרומניה, אלג'יר וכפר סבא 
ואם יש צרות ויש יסורים 
אז כולנו שפה אחת מדברים 
וכל ישראל, וכל ישראל 
וכל ישראל חברים"

בריונות במרחב הוירטואלי

בעקבות הפוסט הקודם על ה-shaming ברשת: חברה שלי, שהיא גם מורה, הסבה את תשומת ליבי לעניין הווטסאפ. היא סיפרה לי על פוסט שכתבה אחת האמהות בפורום בית הספר שהולך ככה:
"בכיתה של הבן שלי יש ואטסאפ כיתתי ובכיתה שלו לא נעים לי לומר המצב החברתי בכי מר (הטעות במקור - א.ז) ישנן קבוצות שמנדות אחרים ואז הגיע הווטס אפ ושם אותם ילדים מרשים לעצמם ללא שום בושה להעליב לפגוע לרמוס את אלו שגם ככה לא מתייחסים אליהם בכיתה. הבן שלי ואין לי שום בושה לכתוב זאת פה אמר לי אמא בא לי להתאבד! אני לא מוכנה לשתוק יותר והגיע הזמן שכל אחת אחד מכם שיש לבן/בת שלו לבדוק טוב טוב מה כתבו לו ומה הוא כתב כי אחרת אנחנו כולנו נהיה בבעיה ...יש ילדים שעושים להם את המוות גם בכיתה וגם בווטס אפ ושם אין אף מבוגר אחראי והם רושמים כל מה שעולה להם בראש הקטן ומה לעשות אין דרך אחרת לומר זאת הראש האכזרי שלהם וכאן מקומנו לפקוח עיניים ולחנך כדי שלא הבן שלי ולא הבן שלך או הבת שלך יהיו קורבן להתעללות"

אני ממש יכול להתחבר לכאב של האישה הזאת. תמיד ישנו חוסר אונים כאשר הילד שלנו חווה התעללות מצד ילדים אחרים. אבל כמו שהיא כתבה - בכיתה, וגם בחצר ישנו מבוגר אחראי שיכול לפקח.אבל על המרחב הוירטואלי, קבוצות ה-ווטסאפ אין פיקוח. גם אם ילד עבר סוג של התעללות במרחב הבית-ספרי, הוא חוזר הביתה ושם יש את הוריו שיגנו עליו. במרחב הוירטואלי - זה לא נגמר בבית הספר, זה ממשיך ורודף אחרי הילד גם אחרי שעות הלימודים.

אני שואל - יש הורה שהיה מוכן לתת לילד הקטן שלו בגיל 10 את המפתחות של האוטו? אני בספק אם יש הורה שהשיב בחיוב על השאלה הזאת. למה? כי צריך שיקול דעת, אחריות, וצריך ללמוד איך לשלוט במכונת המתכת הזאת ששוקלת כ-2 טון שיכולה גם להרוג. יש הורה שמוכן לתת לילד הקטן שלו בגיל 10 להסתובב עם אקדח? עם סכין? לא נראה לי.

לטכנולוגיה המתפתחת יש המון יתרונות, אבל יחד איתה מגיעה המון אחריות. ווטסאפ, פייסבוק, טוויטר, פורומים: הכל נשמע כ"כ תמים, נקי, נחמד. הייטק. הכלים התמימים לכאורה האלה טומנים בחובם אפשרויות נוראיות של התעללות. העובדה שהבריון והקורבן לא צריכים להיות פיזית פנים אל מול פנים עושה את העניין קל יותר. אין את הבושה, לא צריך לראות את העלבון של הקורבן. במרחב הפיזי יש ריחוק, אבל במרחב הוירטואלי זה קרוב מאוד.

גם מה שמתחיל בצחוקים לכאורה, ובעצם מעליב - יכול להעצר במרחב הפיזי כי הילדים רואים שזה לא היה במקום, אבל במרחב הוירטואלי, הם פשוט לא רואים וזה לא נעצר. הרבה פעמים מכיוון ואין אינטונציה, דברים עלולים לצאת מהקשרם. 

צריך ללמד את הילדים שלנו איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה נכונה, מועילה, ולא פוגענית. צריך לפקח על מה שקורה ברשת - פייסבוק, ווטסאפ, וכו'. מילים פוגעות לא פחות ממכות פיזיות, וברשת אין מורים, אין הורים, אין שוטרים והכל מותר. עם הזמן זה הופך להיות נגיש יותר ויותר, ואף אחד לא נותן את הדעת להשלכות ההרסניות שיכולה להביא הטכנולוגיה. אנחנו חייבים להיות עם האצבע על הדופק, ולהיות מחוברים יותר (תרתי משמע) לילדים שלנו ולטכנולוגיה.

מי ביריון ומי קורבן?

הפעם אני רוצה להתייחס לתופעה שהולכת וצוברת תאוצה ברשת, במיוחד ברשתות החברתיות: תופעת ה-shaming. shaming זה לכתוב משהו מעליב על מישהו, זה להגחיך תמונה של מישהו, או גם "ללכלך" על מישהו שעשה לי עוול. shaming זה תכל'ס הלבנת פנים. הרשתות החברתיות, ופייסבוק במיוחד, נותנות פלטפורמה לכל אחד לכתוב כל מה שבא לו (כמובן שלא עובר על הכללים של הרשת החברתית) על כל נושא, והכל ציבורי ופתוח לכולם. וכאן בדיוק הבעיה: זה פתוח לכולם. מרגע שהפוסט יצא - אין שליטה עליו. כל אחד יכול לצלם, לשמור, ולהעביר הלאה. 

לא צריך להכביר מילים על כמה מכוערת התופעה של ביריונות ברשת כאשר ברור מי החזק ומי החלש. בואו ניקח מקרה קלאסי: עמוד פייסבוק מסוים שרוצה לצחוק על אוכלוסיה מסוימת. כבר ברעיון של לצחוק על אוכלוסיה ברשת זה shaming, אבל באותו עמוד פייסבוק הוצגה תמונה מהפגנה שבה רואים בחור שנראה קצת מוזר, (שבדיעבד מסתבר שיש לו מחלה שגורמת לעיוות הפנים) וכתבו "למה הם נראים מוזרים?". בעצם ניצלו את הכיעור של אותו בחור תמים כדי לצחוק עליו, ועל הדרך על כל אותם המשויכים לאותה אוכלוסיה. לא צריך הרבה כדי להבין מי הביריון ומי הקורבן.

אבל האמנם אנחנו תמיד יודעים מי החזק ומי החלש? בעולם המציאותי, האמפירי, קל מאוד לזהות מי חזק ומי חלש, מי הביריון ומי הקורבן: בגנים, בבתי הספר, וגם בעולם המבוגרים. לרוב זה בעל הכוח הפיזי, או בעל האמצעים. אבל ברשת - הכל וירטואלי, אין גוף, אין יתרון פיזי לשום אדם אחד על כל אדם אחר. כולם לכאורה שווים: לכולם אותם נתוני פתיחה.

כדי להבין את הטישטוש הזה אפשר לקחת את המקרה של יבואן הצעצועים: היה פעם יבואן צעצועים שנדרש ע"י מכון התקנים לשלם מכיסו עבור בדיקה של צעצוע פשוט ותמים שעבר את כל התקינות בגרמניה. במבט ראשון זה נראה כמו מקרה ביריונות של מכון התקנים הגדול והחזק מול יבואן הצעצועים הקטן והחלש. אבל אז השתמש יבואן הצעצועים בפייסבוק ע"מ "ללכלך" לכאורה על מכון התקנים, ועל העומד בראשו. מכון התקנים לא עבר על המקרה בשתיקה ותבע את היבואן בחצי מיליון שקלים. הרשת רעשה וגעשה על כך, אבל צריך לבדוק: האם בעצם לא התהפכו היוצרות? האם הקורבן הפך לביריון? מי הקורבן ומי הביריון?

כפי שאפשר לראות זה לא תמיד שחור ולבן. בהרבה מקרים מישהו מרגיש נעשה לו עוול ואז מפרסם פוסט נבזי על מי שכביכול עשה את העוול. האם אפשר לדעת האם באמת נעשה עוול? יש כאן בעיה שנקראת הכשל הנטורליסטי. הכשל הנטורליסטי הוא מונח שנקבע ע"י G.E. Moore שאומר שאנחנו אף פעם לא יכולים לשפוט על פי תיאור: אף פעם אי אפשר להסיק מסקנה מוסרית לפי תיאורים, צריך כמה הנחות של טוב ורע שלא נמצאות בעובדות האמפיריות של הסיטואציה. מעבר לזה שברגע שהתיאור מגיע ממעמד צד אחד, הוא בד"כ מוטה לכיוון אותו צד, והאובייקטיביות של התיאור מוטלת בספק.

העובדות שמובאות דרך צד אחד בלבד עלולות להטעות, ואז מי שהיה הקורבן הופך להיות ביריון. הדרך הקלה הזו של הנקמה הפשוטה דרך shaming בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת הופכת את היוצרות. פעם בתנ"ך היה מקובל לנקום "עין תחת עין, שן תחת שן". היום בחברה המודרנית יש לנו את החוק וגורמי האכיפה שמטפלים בכל מקרה של עוול. אם מישהו פוגע במישהו אחר, אין נקמה חזרה של הקורבן, אלא יש טיפול של המשטרה, ובתי המשפט. אבל בעצם בעזרת הקידמה חזרנו אחורה, בסופו של דבר אפשר להסתכל על זה כנקמת דם. הרי אמרו חז"ל - "כל מי שהלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים".

אז מה אני מנסה לומר פה? הרשת היא מדיום ציבורי נגיש לכולם, וברגע שאתה מלכלך על מישהו, גם אם זה נראה לכאורה מוצדק, אתה עושה shaming, וזה הלבנת פנים ברבים. אתה הופך מקורבן לביריון. נעשה לכם עוול? תשאירו את זה לגורמי החוק. מעבר לזה ש-shaming הוא על פניו מעשה לא מוסרי, מדובר בעצם בחרב פיפיות: המעשה חושף את כותב הפוסט לתביעה משפטית, ובמקרה הזה - נשוא ה-shaming ינצח.

בת-מיצווש, סמארטפון, ושאר מותרות: לגדל ילדים לתוך עולם של כסף

אחת התגובות שקיבלתי לפוסט שלי "על בני טובים ומערכת החינוך" היתה בנוגע למגבלות שצריך לשים על הילדים בבית הספר:

• מניעת הכנסת סמארטפונים
• מניעת לבישת מכנסים קצרים לבנות
• אי הצבת קונדומטים בבית הספר.

אני לא רוצה להתעכב על עניין הקונדומטים, אולי בפוסט אחר, אבל מה שמעניין זה הסמארטפונים: עניין הסמארטפונים הובא ע"י המגיבה כסממן של לחץ חברתי: למי יש את הסמארטפון הכי משוכלל. לי זה דווקא מתחבר עם הפוסט הקודם על הסולידריות ועל ההשוואתיות למי יש יותר כסף.

אי אפשר להלחם בטכנולוגיה, אבל אפשר להלחם בלחץ החברתי. אני חושב שהסמארטפונים הם רק סימפטום לתופעה שהולכת ומתרחבת של לחץ חברתי סביב סממנים "מעמדיים". לפני כמה שנים זה היה סביב בגדי מותגים, והיום זה סביב סמארטפונים וטאבלטים: למי יש את הכי טוב / הכי משוכלל / הכי גדול. ההשוואתיות הזו מביאה למצב שההורים צריכים לעמוד בלחץ של הילדים לרכוש להם סמארטפון כי "לכל החברים שלהם יש סמארטפון". וההורים נכנעים.

למה ההורים נכנעים? אולי כדי לפצות על המחסור בשעות איכות עם הילד. אולי בגלל שהם משכנעים את עצמם שככה הם יוכלו לשמור על קשר עם הילד. אולי כי הם רוצים לקבל חיווי מהילד שהם הורים טובים כי הם קנו לו סמארטפון. אולי כל הנ"ל. ואז מה קורה? מגיעים הילדים לבית הספר מצוידים בסמארטפון חדש, מה שיביא את הילדים האחרים ללא הסמארטפון להפעיל לחץ על ההורים שלהם. בסופו של דבר גם הם יכנעו.  ומה לגבי הורים שאין להם את האמצעים?

חבר שלי סיפר לי לפני כמה שנים סיפור שדי החריד אותי: הבן שלו הגיע לגיל בר-מצווה, וכדי לחגוג לו הוא לקח הלוואה, עשה מסיבה גדולה לכל הכיתה באולם אירועים, ולקח אותו לטיול בארה"ב. למה? כי זה הסטנדרט. כי ילד אחר בכיתה שלהורים שלו לא היו האמצעים הכלכליים לעשות הפקת בר-מצווה הושם ללעג ע"י הכיתה שהוא עני. הבנאדם אשכרה לקח הלוואה כדי לעמוד בסטנדרטים של הורים אחרים, כדי שהבן שלו לא יושם ללעג. 

אז מה קרה כאן? הורים של ילדים אחרים הציבו רף גבוה של מותרות ו"יוקרה" (כן, ה"יוקרה" שוב זוקפת ראשה) ונתנו לילדים שלהם דוגמא של ראוותנות. ישנה סבירות (אפילו גבוהה) שגם הורים אלה לקחו הלוואה כדי ליצור אשליית אמידות אצל ילדיהם ואל מול חבריהם. הכל מתחיל בהורים: שוב עניין ה"שופוני". זה מה שהילדים רואים בבית: הרדיפה אחרי ה"יוקרה". ואז זה נהיה "סטנדרט", ומי שלא עומד בקצב = עני. הרדיפה העיוורת אחרי ה"יוקרתי" מחלחלת לילדים, והם, ללא כלים לביקורת עצמית משליכים את זה על חבריהם ונסחפים אל תוך מערבולת הכסף.

זה חייב להפסק. אנחנו מגדלים את הדור הבא שימשיך לשים את מרכז משקלו על הכסף: להשוות למי יש יותר. אנחנו נכנסים למעגל קסמים שיהיה מאוד קשה לצאת ממנו. אז הורים רוצים להשאר בקשר עם הילדים? סבבה, אפשר להסתפק בטלפון דור 3: הוא זול יותר, אמין יותר, ותכל'ס - עושה את העבודה. רוצים לחגוג בר/בת מצווה? אפשר לעשות את זה בלי לנקר עיניים.

אז מה אני מנסה לומר? הורים: קחו אחריות. דבר ראשון טפלו בהתנהלות שלכם כי מה שאתם מחצינים זה מה שהילדים רואים. ובטח ובטח שלא להשתמש בילדים כדי להראות שיש לכם. הוקיעו כל סממן של יוקרה מילדכם. זה מיותר. למדו אותם ערכי צניעות: זה בסדר שיש כסף, אבל לא צריך להתרברב, לא צריך לשים את זה בראש סדר העדיפויות, אולי ההפך - הכי נמוך שאפשר.

*כותב שורות אלו לא קנה סמארטפון לבתו

איפה הסולידריות?

חבר שלי לעבודה שאל אותי לא מזמן: "לאן נעלמה הסולידריות?". עניתי לו די במהרה "מעולם לא היתה סולידריות". הוא הסתכל עלי במעין מבט מוזר, ואמר לי "אבל פעם כן היתה סולידריות, אני זוכר שהייתי קטן יותר היתה סולידריות בין השכנים, היתה אכפתיות, והיום אני לא מרגיש את זה, כל אחד לעצמו". והוא המשיך ורטן במעין חצי חיוך "אפילו בבית שלי אין סולידריות". 

התשובה שלי אליו היתה קשורה להגותו של ז'אן ז'אק רוסו, שדיבר על ההשוואתיות בין בני האדם: רוסו דיבר על כך שבחברה לאף אחד אין ערכים משל עצמו, לכל אחד חשובה הניראות שלו בפני הזולת, לכל אחד חשוב להיות כמה שיותר גבוה בסקאלה הערכית כפי שהוא חושב שהאחר מחשיב אותה. האדם יעשה הכל כדי להיות יותר גבוה, גם אם זה אומר שכדי שהוא יהיה יותר גבוה בסקאלה הערכית אז צריכים להיות אחרים מתחתיו. וכשזה קורה אז באמת איפה הסיבה לסולידריות אם אתה רוצה בטובתך ובמיקומך הגבוה על הסקאלה הערכית אפילו על חשבון שכניך?

הסקאלה הערכית בתקופה הנוכחית היא הכסף. כמה כסף יש לך: באיזה מכונית אתה נוסע, איזה סמארטפון יש לך, כמה פעמים נסעת לחו"ל, איזה בגדים אתה לובש, וכו'. הניראות חשובה, וכדי לשדר את הניראות אנחנו מרוכזים יותר בעצמנו, ובאיך להשיג את הניראות הזו, ופחות מתרכזים בזולת - וזה מוריד מהסולידריות. אנשים יעשו הכל כדי להשיג את הניראות הזו, גם אם מאחורה אין כלום: הם יקנו בית גדול למרות שהם בקושי יכולים להחזיר את המשכנתא, רכב יוקרתי בתשלומים שחונקים אותם, ובגדי מותגים שעולים הון.

השתתפתי לא מזמן בקבוצת מיקוד בנושא שוקולד. אחת השאלות שעלו בדיון היו לגבי מה זה "יוקרתי", ואיך אדם מרגיש עם זה שהוא קונה מותג של שוקולד מסוים. עוד עלתה השאלה לגבי המותג האם כניסתו לתחומים אחרים בתחום המזון יורידו מערכו היוקרתי או להפך. ואני שואל את השאלה: למה זה בכלל צריך לעניין? איך היוקרה משרתת אותנו? למה צריך לאכול שוקולד יוקרתי? למה הגענו למצב שאנחנו קונים מותג של שוקולד בשביל להרגיש עושר ופאר?

השוקולד הוא סתם דוגמא, אבל הוא מהווה נקודה מעניינת לגבי תרבות הצריכה שלנו. אנחנו קונים דברים "יוקרתיים", מוכנים לשלם מחירים יקרים עבור המוצרים היוקרתיים, כדי שנראה לכולם ש"יש לנו", שאנחנו גבוהים בסקאלה הערכית. אחר כך אנשים נשארים בלי כסף לגמור את החודש, ועושים מחאה חברתית. המחאה החברתית צודקת, יש יוקר מחיה מטורף, קשה לחיות ולהחזיק את הראש מעל המים, אבל קודם כל צריך לעשות את השינוי מבפנים. צריך להצטנע, להסתפק במה שהנחנו יכולים להרשות לעצמנו, ולא מעבר לזה.

איזה סיבה יש לקנות טלוויזיה חכמה +50 אינץ'? טלוויזיה 42 אינץ' עושה את העבודה יופי. למה לקנות ג'יפ למי שלרוב נוסע נסיעות עירוניות? למה לקנות "רכב מנהלים", שאפשר להסתפק ברכב צנוע יותר? למה לקנות דירה בפרוייקט "יוקרתי" (הנה שוב נכנסת ה"יוקריות"), כשאפשר להסתפק בדירה פשוטה יותר?
אני לא קורא כאן שלא לקנות ג'יפים או טלוויזיות גדולות, וכו', אלא אומר שצריך לעשות שינוי תפיסתי בכל מה שקשור בתרבות הצריכה: לקנות מה שצריך, ולא כדי להשיג את הניראות הלעיתים מזויפת. צריך לטפל ביוקר המחיה, אבל צריך גם לטפל בעצמנו: בחינוך של ילדנו לערכים אמיתיים, לסולדריות, ולא לערכי הכסף והניראות.

אז אם נחזור לרגע לנושא איתו התחלתי: זה לא שאין בכלל סולידריות. יש פה ושם, אבל זה לא כמו שהיה פעם. פעם לא היתה אותה תרבות צריכה, פעם היוקרתי היה נחלת העשירים, וזה היה בסדר. אבל היום כולם רוצים להראות עשירים, כולם רוצים להראות שיש להם יותר כסף, וזה בא על חשבון הסולידריות, ועל חשבון הערכים האמיתיים של היות אדם טוב ומיטיב לזולת. ולגבי אותה תשובה שלי ש"מעולם לא היתה סולידריות": על זה אדבר באחד מהפוסטים הבאים.

ולסיום כמה מילים משירו של רמי פורטיס "אין קשר":
כסף, כסף, כסף 
שורף לי את קצה היד 
כסף, כסף, כסף 
בא ונעלם מיד 
אין שקט, אין שלווה 
אין הגנה ואין תרופה 
אין שקט, אין שלווה 
אין הגנה ואין תרופה