Thursday, January 23, 2014

בריונות במרחב הוירטואלי

בעקבות הפוסט הקודם על ה-shaming ברשת: חברה שלי, שהיא גם מורה, הסבה את תשומת ליבי לעניין הווטסאפ. היא סיפרה לי על פוסט שכתבה אחת האמהות בפורום בית הספר שהולך ככה:
"בכיתה של הבן שלי יש ואטסאפ כיתתי ובכיתה שלו לא נעים לי לומר המצב החברתי בכי מר (הטעות במקור - א.ז) ישנן קבוצות שמנדות אחרים ואז הגיע הווטס אפ ושם אותם ילדים מרשים לעצמם ללא שום בושה להעליב לפגוע לרמוס את אלו שגם ככה לא מתייחסים אליהם בכיתה. הבן שלי ואין לי שום בושה לכתוב זאת פה אמר לי אמא בא לי להתאבד! אני לא מוכנה לשתוק יותר והגיע הזמן שכל אחת אחד מכם שיש לבן/בת שלו לבדוק טוב טוב מה כתבו לו ומה הוא כתב כי אחרת אנחנו כולנו נהיה בבעיה ...יש ילדים שעושים להם את המוות גם בכיתה וגם בווטס אפ ושם אין אף מבוגר אחראי והם רושמים כל מה שעולה להם בראש הקטן ומה לעשות אין דרך אחרת לומר זאת הראש האכזרי שלהם וכאן מקומנו לפקוח עיניים ולחנך כדי שלא הבן שלי ולא הבן שלך או הבת שלך יהיו קורבן להתעללות"

אני ממש יכול להתחבר לכאב של האישה הזאת. תמיד ישנו חוסר אונים כאשר הילד שלנו חווה התעללות מצד ילדים אחרים. אבל כמו שהיא כתבה - בכיתה, וגם בחצר ישנו מבוגר אחראי שיכול לפקח.אבל על המרחב הוירטואלי, קבוצות ה-ווטסאפ אין פיקוח. גם אם ילד עבר סוג של התעללות במרחב הבית-ספרי, הוא חוזר הביתה ושם יש את הוריו שיגנו עליו. במרחב הוירטואלי - זה לא נגמר בבית הספר, זה ממשיך ורודף אחרי הילד גם אחרי שעות הלימודים.

אני שואל - יש הורה שהיה מוכן לתת לילד הקטן שלו בגיל 10 את המפתחות של האוטו? אני בספק אם יש הורה שהשיב בחיוב על השאלה הזאת. למה? כי צריך שיקול דעת, אחריות, וצריך ללמוד איך לשלוט במכונת המתכת הזאת ששוקלת כ-2 טון שיכולה גם להרוג. יש הורה שמוכן לתת לילד הקטן שלו בגיל 10 להסתובב עם אקדח? עם סכין? לא נראה לי.

לטכנולוגיה המתפתחת יש המון יתרונות, אבל יחד איתה מגיעה המון אחריות. ווטסאפ, פייסבוק, טוויטר, פורומים: הכל נשמע כ"כ תמים, נקי, נחמד. הייטק. הכלים התמימים לכאורה האלה טומנים בחובם אפשרויות נוראיות של התעללות. העובדה שהבריון והקורבן לא צריכים להיות פיזית פנים אל מול פנים עושה את העניין קל יותר. אין את הבושה, לא צריך לראות את העלבון של הקורבן. במרחב הפיזי יש ריחוק, אבל במרחב הוירטואלי זה קרוב מאוד.

גם מה שמתחיל בצחוקים לכאורה, ובעצם מעליב - יכול להעצר במרחב הפיזי כי הילדים רואים שזה לא היה במקום, אבל במרחב הוירטואלי, הם פשוט לא רואים וזה לא נעצר. הרבה פעמים מכיוון ואין אינטונציה, דברים עלולים לצאת מהקשרם. 

צריך ללמד את הילדים שלנו איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה נכונה, מועילה, ולא פוגענית. צריך לפקח על מה שקורה ברשת - פייסבוק, ווטסאפ, וכו'. מילים פוגעות לא פחות ממכות פיזיות, וברשת אין מורים, אין הורים, אין שוטרים והכל מותר. עם הזמן זה הופך להיות נגיש יותר ויותר, ואף אחד לא נותן את הדעת להשלכות ההרסניות שיכולה להביא הטכנולוגיה. אנחנו חייבים להיות עם האצבע על הדופק, ולהיות מחוברים יותר (תרתי משמע) לילדים שלנו ולטכנולוגיה.

Wednesday, January 22, 2014

מי ביריון ומי קורבן?

הפעם אני רוצה להתייחס לתופעה שהולכת וצוברת תאוצה ברשת, במיוחד ברשתות החברתיות: תופעת ה-shaming. shaming זה לכתוב משהו מעליב על מישהו, זה להגחיך תמונה של מישהו, או גם "ללכלך" על מישהו שעשה לי עוול. shaming זה תכל'ס הלבנת פנים. הרשתות החברתיות, ופייסבוק במיוחד, נותנות פלטפורמה לכל אחד לכתוב כל מה שבא לו (כמובן שלא עובר על הכללים של הרשת החברתית) על כל נושא, והכל ציבורי ופתוח לכולם. וכאן בדיוק הבעיה: זה פתוח לכולם. מרגע שהפוסט יצא - אין שליטה עליו. כל אחד יכול לצלם, לשמור, ולהעביר הלאה. 

לא צריך להכביר מילים על כמה מכוערת התופעה של ביריונות ברשת כאשר ברור מי החזק ומי החלש. בואו ניקח מקרה קלאסי: עמוד פייסבוק מסוים שרוצה לצחוק על אוכלוסיה מסוימת. כבר ברעיון של לצחוק על אוכלוסיה ברשת זה shaming, אבל באותו עמוד פייסבוק הוצגה תמונה מהפגנה שבה רואים בחור שנראה קצת מוזר, (שבדיעבד מסתבר שיש לו מחלה שגורמת לעיוות הפנים) וכתבו "למה הם נראים מוזרים?". בעצם ניצלו את הכיעור של אותו בחור תמים כדי לצחוק עליו, ועל הדרך על כל אותם המשויכים לאותה אוכלוסיה. לא צריך הרבה כדי להבין מי הביריון ומי הקורבן.

אבל האמנם אנחנו תמיד יודעים מי החזק ומי החלש? בעולם המציאותי, האמפירי, קל מאוד לזהות מי חזק ומי חלש, מי הביריון ומי הקורבן: בגנים, בבתי הספר, וגם בעולם המבוגרים. לרוב זה בעל הכוח הפיזי, או בעל האמצעים. אבל ברשת - הכל וירטואלי, אין גוף, אין יתרון פיזי לשום אדם אחד על כל אדם אחר. כולם לכאורה שווים: לכולם אותם נתוני פתיחה.

כדי להבין את הטישטוש הזה אפשר לקחת את המקרה של יבואן הצעצועים: היה פעם יבואן צעצועים שנדרש ע"י מכון התקנים לשלם מכיסו עבור בדיקה של צעצוע פשוט ותמים שעבר את כל התקינות בגרמניה. במבט ראשון זה נראה כמו מקרה ביריונות של מכון התקנים הגדול והחזק מול יבואן הצעצועים הקטן והחלש. אבל אז השתמש יבואן הצעצועים בפייסבוק ע"מ "ללכלך" לכאורה על מכון התקנים, ועל העומד בראשו. מכון התקנים לא עבר על המקרה בשתיקה ותבע את היבואן בחצי מיליון שקלים. הרשת רעשה וגעשה על כך, אבל צריך לבדוק: האם בעצם לא התהפכו היוצרות? האם הקורבן הפך לביריון? מי הקורבן ומי הביריון?

כפי שאפשר לראות זה לא תמיד שחור ולבן. בהרבה מקרים מישהו מרגיש נעשה לו עוול ואז מפרסם פוסט נבזי על מי שכביכול עשה את העוול. האם אפשר לדעת האם באמת נעשה עוול? יש כאן בעיה שנקראת הכשל הנטורליסטי. הכשל הנטורליסטי הוא מונח שנקבע ע"י G.E. Moore שאומר שאנחנו אף פעם לא יכולים לשפוט על פי תיאור: אף פעם אי אפשר להסיק מסקנה מוסרית לפי תיאוריםצריך כמה הנחות של טוב ורע שלא נמצאות בעובדות האמפיריות של הסיטואציה. מעבר לזה שברגע שהתיאור מגיע ממעמד צד אחד, הוא בד"כ מוטה לכיוון אותו צד, והאובייקטיביות של התיאור מוטלת בספק.

העובדות שמובאות דרך צד אחד בלבד עלולות להטעות, ואז מי שהיה הקורבן הופך להיות ביריון. הדרך הקלה הזו של הנקמה הפשוטה דרך shaming בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת הופכת את היוצרות. פעם בתנ"ך היה מקובל לנקום "עין תחת עין, שן תחת שן". היום בחברה המודרנית יש לנו את החוק וגורמי האכיפה שמטפלים בכל מקרה של עוול. אם מישהו פוגע במישהו אחר, אין נקמה חזרה של הקורבן, אלא יש טיפול של המשטרה, ובתי המשפט. אבל בעצם בעזרת הקידמה חזרנו אחורהבסופו של דבר אפשר להסתכל על זה כנקמת דם. הרי אמרו חז"ל - "כל מי שהלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים".

אז מה אני מנסה לומר פה? הרשת היא מדיום ציבורי נגיש לכולם, וברגע שאתה מלכלך על מישהו, גם אם זה נראה לכאורה מוצדק, אתה עושה shaming, וזה הלבנת פנים ברבים. אתה הופך מקורבן לביריון. נעשה לכם עוול? תשאירו את זה לגורמי החוק. מעבר לזה ש-shaming הוא על פניו מעשה לא מוסרי, מדובר בעצם בחרב פיפיות: המעשה חושף את כותב הפוסט לתביעה משפטית, ובמקרה הזה - נשוא ה-shaming ינצח.

Sunday, January 12, 2014

בת-מיצווש, סמארטפון, ושאר מותרות: לגדל ילדים לתוך עולם של כסף

אחת התגובות שקיבלתי לפוסט שלי "על בני טובים ומערכת החינוך" היתה בנוגע למגבלות שצריך לשים על הילדים בבית הספר:
  • מניעת הכנסת סמארטפונים
  • מניעת לבישת מכנסים קצרים לבנות
  • אי הצבת קונדומטים בבית הספר.
אני לא רוצה להתעכב על עניין הקונדומטים, אולי בפוסט אחר, אבל מה שמעניין זה הסמארטפונים: עניין הסמארטפונים הובא ע"י המגיבה כסממן של לחץ חברתי: למי יש את הסמארטפון הכי משוכלל. לי זה דווקא מתחבר עם הפוסט הקודם על הסולידריות ועל ההשוואתיות למי יש יותר כסף.

אי אפשר להלחם בטכנולוגיה, אבל אפשר להלחם בלחץ החברתי. אני חושב שהסמארטפונים הם רק סימפטום לתופעה שהולכת ומתרחבת של לחץ חברתי סביב סממנים "מעמדיים". לפני כמה שנים זה היה סביב בגדי מותגים, והיום זה סביב סמארטפונים וטאבלטים: למי יש את הכי טוב / הכי משוכלל / הכי גדול. ההשוואתיות הזו מביאה למצב שההורים צריכים לעמוד בלחץ של הילדים לרכוש להם סמארטפון כי "לכל החברים שלהם יש סמארטפון". וההורים נכנעים.

למה ההורים נכנעים? אולי כדי לפצות על המחסור בשעות איכות עם הילד. אולי בגלל שהם משכנעים את עצמם שככה הם יוכלו לשמור על קשר עם הילד. אולי כי הם רוצים לקבל חיווי מהילד שהם הורים טובים כי הם קנו לו סמארטפון. אולי כל הנ"ל. ואז מה קורה? מגיעים הילדים לבית הספר מצוידים בסמארטפון חדש, מה שיביא את הילדים האחרים ללא הסמארטפון להפעיל לחץ על ההורים שלהם. בסופו של דבר גם הם יכנעו.  ומה לגבי הורים שאין להם את האמצעים?

חבר שלי סיפר לי לפני כמה שנים סיפור שדי החריד אותי: הבן שלו הגיע לגיל בר-מצווה, וכדי לחגוג לו הוא לקח הלוואה, עשה מסיבה גדולה לכל הכיתה באולם אירועים, ולקח אותו לטיול בארה"ב. למה? כי זה הסטנדרט. כי ילד אחר בכיתה שלהורים שלו לא היו האמצעים הכלכליים לעשות הפקת בר-מצווה הושם ללעג ע"י הכיתה שהוא עני. הבנאדם אשכרה לקח הלוואה כדי לעמוד בסטנדרטים של הורים אחרים, כדי שהבן שלו לא יושם ללעג. 

אז מה קרה כאן? הורים של ילדים אחרים הציבו רף גבוה של מותרות ו"יוקרה" (כן, ה"יוקרה" שוב זוקפת ראשה) ונתנו לילדים שלהם דוגמא של ראוותנות. ישנה סבירות (אפילו גבוהה) שגם הורים אלה לקחו הלוואה כדי ליצור אשליית אמידות אצל ילדיהם ואל מול חבריהם. הכל מתחיל בהורים: שוב עניין ה"שופוני". זה מה שהילדים רואים בבית: הרדיפה אחרי ה"יוקרה". ואז זה נהיה "סטנדרט", ומי שלא עומד בקצב = עני. הרדיפה העיוורת אחרי ה"יוקרתי" מחלחלת לילדים, והם, ללא כלים לביקורת עצמית משליכים את זה על חבריהם ונסחפים אל תוך מערבולת הכסף.

זה חייב להפסק. אנחנו מגדלים את הדור הבא שימשיך לשים את מרכז משקלו על הכסף: להשוות למי יש יותר. אנחנו נכנסים למעגל קסמים שיהיה מאוד קשה לצאת ממנו. אז הורים רוצים להשאר בקשר עם הילדים? סבבה, אפשר להסתפק בטלפון דור 3: הוא זול יותר, אמין יותר, ותכל'ס - עושה את העבודה. רוצים לחגוג בר/בת מצווה? אפשר לעשות את זה בלי לנקר עיניים.

אז מה אני מנסה לומר? הורים: קחו אחריות. דבר ראשון טפלו בהתנהלות שלכם כי מה שאתם מחצינים זה מה שהילדים רואים. ובטח ובטח שלא להשתמש בילדים כדי להראות שיש לכם. הוקיעו כל סממן של יוקרה מילדכם. זה מיותר. למדו אותם ערכי צניעות: זה בסדר שיש כסף, אבל לא צריך להתרברב, לא צריך לשים את זה בראש סדר העדיפויות, אולי ההפך - הכי נמוך שאפשר.

*כותב שורות אלו לא קנה סמארטפון לבתו

Friday, January 3, 2014

איפה הסולידריות?

חבר שלי לעבודה שאל אותי לא מזמן: "לאן נעלמה הסולידריות?". עניתי לו די במהרה "מעולם לא היתה סולידריות". הוא הסתכל עלי במעין מבט מוזר, ואמר לי "אבל פעם כן היתה סולידריות, אני זוכר שהייתי קטן יותר היתה סולידריות בין השכנים, היתה אכפתיות, והיום אני לא מרגיש את זה, כל אחד לעצמו". והוא המשיך ורטן במעין חצי חיוך "אפילו בבית שלי אין סולידריות". 

התשובה שלי אליו היתה קשורה להגותו של ז'אן ז'אק רוסו, שדיבר על ההשוואתיות בין בני האדם: רוסו דיבר על כך שבחברה לאף אחד אין ערכים משל עצמו, לכל אחד חשובה הניראות שלו בפני הזולת, לכל אחד חשוב להיות כמה שיותר גבוה בסקאלה הערכית כפי שהוא חושב שהאחר מחשיב אותה. האדם יעשה הכל כדי להיות יותר גבוה, גם אם זה אומר שכדי שהוא יהיה יותר גבוה בסקאלה הערכית אז צריכים להיות אחרים מתחתיו. וכשזה קורה אז באמת איפה הסיבה לסולידריות אם אתה רוצה בטובתך ובמיקומך הגבוה על הסקאלה הערכית אפילו על חשבון שכניך?

הסקאלה הערכית בתקופה הנוכחית היא הכסף. כמה כסף יש לך: באיזה מכונית אתה נוסע, איזה סמארטפון יש לך, כמה פעמים נסעת לחו"ל, איזה בגדים אתה לובש, וכו'. הניראות חשובה, וכדי לשדר את הניראות אנחנו מרוכזים יותר בעצמנו, ובאיך להשיג את הניראות הזו, ופחות מתרכזים בזולת - וזה מוריד מהסולידריות. אנשים יעשו הכל כדי להשיג את הניראות הזו, גם אם מאחורה אין כלום: הם יקנו בית גדול למרות שהם בקושי יכולים להחזיר את המשכנתא, רכב יוקרתי בתשלומים שחונקים אותם, ובגדי מותגים שעולים הון.

השתתפתי לא מזמן בקבוצת מיקוד בנושא שוקולד. אחת השאלות שעלו בדיון היו לגבי מה זה "יוקרתי", ואיך אדם מרגיש עם זה שהוא קונה מותג של שוקולד מסוים. עוד עלתה השאלה לגבי המותג האם כניסתו לתחומים אחרים בתחום המזון יורידו מערכו היוקרתי או להפך. ואני שואל את השאלה: למה זה בכלל צריך לעניין? איך היוקרה משרתת אותנו? למה צריך לאכול שוקולד יוקרתי? למה הגענו למצב שאנחנו קונים מותג של שוקולד בשביל להרגיש עושר ופאר?

השוקולד הוא סתם דוגמא, אבל הוא מהווה נקודה מעניינת לגבי תרבות הצריכה שלנו. אנחנו קונים דברים "יוקרתיים", מוכנים לשלם מחירים יקרים עבור המוצרים היוקרתיים, כדי שנראה לכולם ש"יש לנו", שאנחנו גבוהים בסקאלה הערכית. אחר כך אנשים נשארים בלי כסף לגמור את החודש, ועושים מחאה חברתית. המחאה החברתית צודקת, יש יוקר מחיה מטורף, קשה לחיות ולהחזיק את הראש מעל המים, אבל קודם כל צריך לעשות את השינוי מבפנים. צריך להצטנע, להסתפק במה שהנחנו יכולים להרשות לעצמנו, ולא מעבר לזה.

איזה סיבה יש לקנות טלוויזיה חכמה +50 אינץ'? טלוויזיה 42 אינץ' עושה את העבודה יופי. למה לקנות ג'יפ למי שלרוב נוסע נסיעות עירוניות? למה לקנות "רכב מנהלים", שאפשר להסתפק ברכב צנוע יותר? למה לקנות דירה בפרוייקט "יוקרתי" (הנה שוב נכנסת ה"יוקריות"), כשאפשר להסתפק בדירה פשוטה יותר?
אני לא קורא כאן שלא לקנות ג'יפים או טלוויזיות גדולות, וכו', אלא אומר שצריך לעשות שינוי תפיסתי בכל מה שקשור בתרבות הצריכה: לקנות מה שצריך, ולא כדי להשיג את הניראות הלעיתים מזויפת. צריך לטפל ביוקר המחיה, אבל צריך גם לטפל בעצמנו: בחינוך של ילדנו לערכים אמיתיים, לסולדריות, ולא לערכי הכסף והניראות.

אז אם נחזור לרגע לנושא איתו התחלתי: זה לא שאין בכלל סולידריות. יש פה ושם, אבל זה לא כמו שהיה פעם. פעם לא היתה אותה תרבות צריכה, פעם היוקרתי היה נחלת העשירים, וזה היה בסדר. אבל היום כולם רוצים להראות עשירים, כולם רוצים להראות שיש להם יותר כסף, וזה בא על חשבון הסולידריות, ועל חשבון הערכים האמיתיים של היות אדם טוב ומיטיב לזולת. ולגבי אותה תשובה שלי ש"מעולם לא היתה סולידריות": על זה אדבר באחד מהפוסטים הבאים.

ולסיום כמה מילים משירו של רמי פורטיס "אין קשר":
כסף, כסף, כסף 
שורף לי את קצה היד 
כסף, כסף, כסף 
בא ונעלם מיד 
אין שקט, אין שלווה 
אין הגנה ואין תרופה 
אין שקט, אין שלווה 
אין הגנה ואין תרופה