חבר שלי לעבודה שאל אותי לא מזמן: "לאן נעלמה הסולידריות?". עניתי לו די במהרה "מעולם לא היתה סולידריות". הוא הסתכל עלי במעין מבט מוזר, ואמר לי "אבל פעם כן היתה סולידריות, אני זוכר שהייתי קטן יותר היתה סולידריות בין השכנים, היתה אכפתיות, והיום אני לא מרגיש את זה, כל אחד לעצמו". והוא המשיך ורטן במעין חצי חיוך "אפילו בבית שלי אין סולידריות".
התשובה שלי אליו היתה קשורה להגותו של ז'אן ז'אק רוסו, שדיבר על ההשוואתיות בין בני האדם: רוסו דיבר על כך שבחברה לאף אחד אין ערכים משל עצמו, לכל אחד חשובה הניראות שלו בפני הזולת, לכל אחד חשוב להיות כמה שיותר גבוה בסקאלה הערכית כפי שהוא חושב שהאחר מחשיב אותה. האדם יעשה הכל כדי להיות יותר גבוה, גם אם זה אומר שכדי שהוא יהיה יותר גבוה בסקאלה הערכית אז צריכים להיות אחרים מתחתיו. וכשזה קורה אז באמת איפה הסיבה לסולידריות אם אתה רוצה בטובתך ובמיקומך הגבוה על הסקאלה הערכית אפילו על חשבון שכניך?
הסקאלה הערכית בתקופה הנוכחית היא הכסף. כמה כסף יש לך: באיזה מכונית אתה נוסע, איזה סמארטפון יש לך, כמה פעמים נסעת לחו"ל, איזה בגדים אתה לובש, וכו'. הניראות חשובה, וכדי לשדר את הניראות אנחנו מרוכזים יותר בעצמנו, ובאיך להשיג את הניראות הזו, ופחות מתרכזים בזולת - וזה מוריד מהסולידריות. אנשים יעשו הכל כדי להשיג את הניראות הזו, גם אם מאחורה אין כלום: הם יקנו בית גדול למרות שהם בקושי יכולים להחזיר את המשכנתא, רכב יוקרתי בתשלומים שחונקים אותם, ובגדי מותגים שעולים הון.
השתתפתי לא מזמן בקבוצת מיקוד בנושא שוקולד. אחת השאלות שעלו בדיון היו לגבי מה זה "יוקרתי", ואיך אדם מרגיש עם זה שהוא קונה מותג של שוקולד מסוים. עוד עלתה השאלה לגבי המותג האם כניסתו לתחומים אחרים בתחום המזון יורידו מערכו היוקרתי או להפך. ואני שואל את השאלה: למה זה בכלל צריך לעניין? איך היוקרה משרתת אותנו? למה צריך לאכול שוקולד יוקרתי? למה הגענו למצב שאנחנו קונים מותג של שוקולד בשביל להרגיש עושר ופאר?
השוקולד הוא סתם דוגמא, אבל הוא מהווה נקודה מעניינת לגבי תרבות הצריכה שלנו. אנחנו קונים דברים "יוקרתיים", מוכנים לשלם מחירים יקרים עבור המוצרים היוקרתיים, כדי שנראה לכולם ש"יש לנו", שאנחנו גבוהים בסקאלה הערכית. אחר כך אנשים נשארים בלי כסף לגמור את החודש, ועושים מחאה חברתית. המחאה החברתית צודקת, יש יוקר מחיה מטורף, קשה לחיות ולהחזיק את הראש מעל המים, אבל קודם כל צריך לעשות את השינוי מבפנים. צריך להצטנע, להסתפק במה שהנחנו יכולים להרשות לעצמנו, ולא מעבר לזה.
איזה סיבה יש לקנות טלוויזיה חכמה +50 אינץ'? טלוויזיה 42 אינץ' עושה את העבודה יופי. למה לקנות ג'יפ למי שלרוב נוסע נסיעות עירוניות? למה לקנות "רכב מנהלים", שאפשר להסתפק ברכב צנוע יותר? למה לקנות דירה בפרוייקט "יוקרתי" (הנה שוב נכנסת ה"יוקריות"), כשאפשר להסתפק בדירה פשוטה יותר?
אני לא קורא כאן שלא לקנות ג'יפים או טלוויזיות גדולות, וכו', אלא אומר שצריך לעשות שינוי תפיסתי בכל מה שקשור בתרבות הצריכה: לקנות מה שצריך, ולא כדי להשיג את הניראות הלעיתים מזויפת. צריך לטפל ביוקר המחיה, אבל צריך גם לטפל בעצמנו: בחינוך של ילדנו לערכים אמיתיים, לסולדריות, ולא לערכי הכסף והניראות.
אז אם נחזור לרגע לנושא איתו התחלתי: זה לא שאין בכלל סולידריות. יש פה ושם, אבל זה לא כמו שהיה פעם. פעם לא היתה אותה תרבות צריכה, פעם היוקרתי היה נחלת העשירים, וזה היה בסדר. אבל היום כולם רוצים להראות עשירים, כולם רוצים להראות שיש להם יותר כסף, וזה בא על חשבון הסולידריות, ועל חשבון הערכים האמיתיים של היות אדם טוב ומיטיב לזולת. ולגבי אותה תשובה שלי ש"מעולם לא היתה סולידריות": על זה אדבר באחד מהפוסטים הבאים.
ולסיום כמה מילים משירו של רמי פורטיס "אין קשר":
כסף, כסף, כסף
שורף לי את קצה היד
כסף, כסף, כסף
בא ונעלם מיד
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה
התשובה שלי אליו היתה קשורה להגותו של ז'אן ז'אק רוסו, שדיבר על ההשוואתיות בין בני האדם: רוסו דיבר על כך שבחברה לאף אחד אין ערכים משל עצמו, לכל אחד חשובה הניראות שלו בפני הזולת, לכל אחד חשוב להיות כמה שיותר גבוה בסקאלה הערכית כפי שהוא חושב שהאחר מחשיב אותה. האדם יעשה הכל כדי להיות יותר גבוה, גם אם זה אומר שכדי שהוא יהיה יותר גבוה בסקאלה הערכית אז צריכים להיות אחרים מתחתיו. וכשזה קורה אז באמת איפה הסיבה לסולידריות אם אתה רוצה בטובתך ובמיקומך הגבוה על הסקאלה הערכית אפילו על חשבון שכניך?
הסקאלה הערכית בתקופה הנוכחית היא הכסף. כמה כסף יש לך: באיזה מכונית אתה נוסע, איזה סמארטפון יש לך, כמה פעמים נסעת לחו"ל, איזה בגדים אתה לובש, וכו'. הניראות חשובה, וכדי לשדר את הניראות אנחנו מרוכזים יותר בעצמנו, ובאיך להשיג את הניראות הזו, ופחות מתרכזים בזולת - וזה מוריד מהסולידריות. אנשים יעשו הכל כדי להשיג את הניראות הזו, גם אם מאחורה אין כלום: הם יקנו בית גדול למרות שהם בקושי יכולים להחזיר את המשכנתא, רכב יוקרתי בתשלומים שחונקים אותם, ובגדי מותגים שעולים הון.
השתתפתי לא מזמן בקבוצת מיקוד בנושא שוקולד. אחת השאלות שעלו בדיון היו לגבי מה זה "יוקרתי", ואיך אדם מרגיש עם זה שהוא קונה מותג של שוקולד מסוים. עוד עלתה השאלה לגבי המותג האם כניסתו לתחומים אחרים בתחום המזון יורידו מערכו היוקרתי או להפך. ואני שואל את השאלה: למה זה בכלל צריך לעניין? איך היוקרה משרתת אותנו? למה צריך לאכול שוקולד יוקרתי? למה הגענו למצב שאנחנו קונים מותג של שוקולד בשביל להרגיש עושר ופאר?
השוקולד הוא סתם דוגמא, אבל הוא מהווה נקודה מעניינת לגבי תרבות הצריכה שלנו. אנחנו קונים דברים "יוקרתיים", מוכנים לשלם מחירים יקרים עבור המוצרים היוקרתיים, כדי שנראה לכולם ש"יש לנו", שאנחנו גבוהים בסקאלה הערכית. אחר כך אנשים נשארים בלי כסף לגמור את החודש, ועושים מחאה חברתית. המחאה החברתית צודקת, יש יוקר מחיה מטורף, קשה לחיות ולהחזיק את הראש מעל המים, אבל קודם כל צריך לעשות את השינוי מבפנים. צריך להצטנע, להסתפק במה שהנחנו יכולים להרשות לעצמנו, ולא מעבר לזה.
איזה סיבה יש לקנות טלוויזיה חכמה +50 אינץ'? טלוויזיה 42 אינץ' עושה את העבודה יופי. למה לקנות ג'יפ למי שלרוב נוסע נסיעות עירוניות? למה לקנות "רכב מנהלים", שאפשר להסתפק ברכב צנוע יותר? למה לקנות דירה בפרוייקט "יוקרתי" (הנה שוב נכנסת ה"יוקריות"), כשאפשר להסתפק בדירה פשוטה יותר?
אני לא קורא כאן שלא לקנות ג'יפים או טלוויזיות גדולות, וכו', אלא אומר שצריך לעשות שינוי תפיסתי בכל מה שקשור בתרבות הצריכה: לקנות מה שצריך, ולא כדי להשיג את הניראות הלעיתים מזויפת. צריך לטפל ביוקר המחיה, אבל צריך גם לטפל בעצמנו: בחינוך של ילדנו לערכים אמיתיים, לסולדריות, ולא לערכי הכסף והניראות.
אז אם נחזור לרגע לנושא איתו התחלתי: זה לא שאין בכלל סולידריות. יש פה ושם, אבל זה לא כמו שהיה פעם. פעם לא היתה אותה תרבות צריכה, פעם היוקרתי היה נחלת העשירים, וזה היה בסדר. אבל היום כולם רוצים להראות עשירים, כולם רוצים להראות שיש להם יותר כסף, וזה בא על חשבון הסולידריות, ועל חשבון הערכים האמיתיים של היות אדם טוב ומיטיב לזולת. ולגבי אותה תשובה שלי ש"מעולם לא היתה סולידריות": על זה אדבר באחד מהפוסטים הבאים.
ולסיום כמה מילים משירו של רמי פורטיס "אין קשר":
כסף, כסף, כסף
שורף לי את קצה היד
כסף, כסף, כסף
בא ונעלם מיד
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה
אין שקט, אין שלווה
אין הגנה ואין תרופה
מה שעצוב זה ש"יוקרתי" לא קשור ל"איכותי". או, למשנתו של פירסיג, אולי איכותי רק במובן ה"רומנטי" ובדרך כלל לא איכותי במובן ה"קלאסי". לדוגמא, דירה "יוקרתית" בנתניה יכולה להיות עם יוקרתית בריכה באיכות ירודה, לובי יוקרתי באיכות ירודה, וכולי. מה, שלפי משנתו של פירסיג, אינו איכותי כלל, מכיוון שהאיכות מקומה ברמה שמעל ה"קלאסי" או ה"רומנטי".
ReplyDeleteלעומת זאת, את הסולדריות אני כן מוצא, לפחות ביישוב שבו אני מתגורר - עם השכנים, עם ההורים לילדים בכיתה, עם המחוייבות ההדדית לענייני היישוב. כלומר, הסולדריות לא נעלמה - רק צריך להעלות אותה בסדר העדיפויות (אם זה חשוב לכם).
זה נכון שיש סולידריות. את זה אני מציין בפיסקה האחרונה. אבל ביא קיימת במקומות מועטים, ואתה יכול למצוא אותה פחות ופחות בערים הגדולות, היכן שהכסף כן משחק תפקיד. ואהבתי את התוספת של פירסיג :)
Delete