Wednesday, January 22, 2014

מי ביריון ומי קורבן?

הפעם אני רוצה להתייחס לתופעה שהולכת וצוברת תאוצה ברשת, במיוחד ברשתות החברתיות: תופעת ה-shaming. shaming זה לכתוב משהו מעליב על מישהו, זה להגחיך תמונה של מישהו, או גם "ללכלך" על מישהו שעשה לי עוול. shaming זה תכל'ס הלבנת פנים. הרשתות החברתיות, ופייסבוק במיוחד, נותנות פלטפורמה לכל אחד לכתוב כל מה שבא לו (כמובן שלא עובר על הכללים של הרשת החברתית) על כל נושא, והכל ציבורי ופתוח לכולם. וכאן בדיוק הבעיה: זה פתוח לכולם. מרגע שהפוסט יצא - אין שליטה עליו. כל אחד יכול לצלם, לשמור, ולהעביר הלאה. 

לא צריך להכביר מילים על כמה מכוערת התופעה של ביריונות ברשת כאשר ברור מי החזק ומי החלש. בואו ניקח מקרה קלאסי: עמוד פייסבוק מסוים שרוצה לצחוק על אוכלוסיה מסוימת. כבר ברעיון של לצחוק על אוכלוסיה ברשת זה shaming, אבל באותו עמוד פייסבוק הוצגה תמונה מהפגנה שבה רואים בחור שנראה קצת מוזר, (שבדיעבד מסתבר שיש לו מחלה שגורמת לעיוות הפנים) וכתבו "למה הם נראים מוזרים?". בעצם ניצלו את הכיעור של אותו בחור תמים כדי לצחוק עליו, ועל הדרך על כל אותם המשויכים לאותה אוכלוסיה. לא צריך הרבה כדי להבין מי הביריון ומי הקורבן.

אבל האמנם אנחנו תמיד יודעים מי החזק ומי החלש? בעולם המציאותי, האמפירי, קל מאוד לזהות מי חזק ומי חלש, מי הביריון ומי הקורבן: בגנים, בבתי הספר, וגם בעולם המבוגרים. לרוב זה בעל הכוח הפיזי, או בעל האמצעים. אבל ברשת - הכל וירטואלי, אין גוף, אין יתרון פיזי לשום אדם אחד על כל אדם אחר. כולם לכאורה שווים: לכולם אותם נתוני פתיחה.

כדי להבין את הטישטוש הזה אפשר לקחת את המקרה של יבואן הצעצועים: היה פעם יבואן צעצועים שנדרש ע"י מכון התקנים לשלם מכיסו עבור בדיקה של צעצוע פשוט ותמים שעבר את כל התקינות בגרמניה. במבט ראשון זה נראה כמו מקרה ביריונות של מכון התקנים הגדול והחזק מול יבואן הצעצועים הקטן והחלש. אבל אז השתמש יבואן הצעצועים בפייסבוק ע"מ "ללכלך" לכאורה על מכון התקנים, ועל העומד בראשו. מכון התקנים לא עבר על המקרה בשתיקה ותבע את היבואן בחצי מיליון שקלים. הרשת רעשה וגעשה על כך, אבל צריך לבדוק: האם בעצם לא התהפכו היוצרות? האם הקורבן הפך לביריון? מי הקורבן ומי הביריון?

כפי שאפשר לראות זה לא תמיד שחור ולבן. בהרבה מקרים מישהו מרגיש נעשה לו עוול ואז מפרסם פוסט נבזי על מי שכביכול עשה את העוול. האם אפשר לדעת האם באמת נעשה עוול? יש כאן בעיה שנקראת הכשל הנטורליסטי. הכשל הנטורליסטי הוא מונח שנקבע ע"י G.E. Moore שאומר שאנחנו אף פעם לא יכולים לשפוט על פי תיאור: אף פעם אי אפשר להסיק מסקנה מוסרית לפי תיאוריםצריך כמה הנחות של טוב ורע שלא נמצאות בעובדות האמפיריות של הסיטואציה. מעבר לזה שברגע שהתיאור מגיע ממעמד צד אחד, הוא בד"כ מוטה לכיוון אותו צד, והאובייקטיביות של התיאור מוטלת בספק.

העובדות שמובאות דרך צד אחד בלבד עלולות להטעות, ואז מי שהיה הקורבן הופך להיות ביריון. הדרך הקלה הזו של הנקמה הפשוטה דרך shaming בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת הופכת את היוצרות. פעם בתנ"ך היה מקובל לנקום "עין תחת עין, שן תחת שן". היום בחברה המודרנית יש לנו את החוק וגורמי האכיפה שמטפלים בכל מקרה של עוול. אם מישהו פוגע במישהו אחר, אין נקמה חזרה של הקורבן, אלא יש טיפול של המשטרה, ובתי המשפט. אבל בעצם בעזרת הקידמה חזרנו אחורהבסופו של דבר אפשר להסתכל על זה כנקמת דם. הרי אמרו חז"ל - "כל מי שהלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים".

אז מה אני מנסה לומר פה? הרשת היא מדיום ציבורי נגיש לכולם, וברגע שאתה מלכלך על מישהו, גם אם זה נראה לכאורה מוצדק, אתה עושה shaming, וזה הלבנת פנים ברבים. אתה הופך מקורבן לביריון. נעשה לכם עוול? תשאירו את זה לגורמי החוק. מעבר לזה ש-shaming הוא על פניו מעשה לא מוסרי, מדובר בעצם בחרב פיפיות: המעשה חושף את כותב הפוסט לתביעה משפטית, ובמקרה הזה - נשוא ה-shaming ינצח.

No comments:

Post a Comment