כמה מילים על "היפה והחנון", פילוסופיה, וכבוד

לאלה מכם שלא מכירים, ישנה תוכנית טלוויזיה המשודרת בערוץ 10 ונקראת "היפה והחנון". הקונספט של התוכנית מאוד פשוט: לוקחים חבורה של "חנונים", מצמידים לכל אחד בחורה "יפה", ונותנים להם כל מיני משימות. לרוב המשימות דורשות מהיפות לבטא יכולות של "חנונים" - משימות שקשורות לידע כללי, והמשימות של ה"חנונים" דורשות לבטא יכולות חברתיות, המתאימות כביכול יותר ל"יפות".

מבחינה פילוסופית יש כאן משהו מאוד מעניין: אם נסתכל לפי הגותו של ז'אן ז'אק רוסו - אחת מהרעות החולות של החברה היא ההשוואתיות, הניסיון להיות כמה שיותר גבוה בסולם ערכים של הזולת. צריך לשים טוב לב להבחנה שזה סולם ערכים של הזולת, לא ערכים של עצמי. אז לוקחים "יפות", שהן מחשיבות את עצמן גבוה בסקאלה הערכית של יופי, ולוקחים את ה"חנונים" שמחשיבים את עצמם גבוה בסקאלה הערכית של ידע, והופכים את עולמם: מבהירים ל"יפות" שלטובת התוכנית הסקאלה הערכית שהן צריכות להצטיין בה היא הידע, ול"חנונים" מבהירים שהסקאלה הערכית שהם צריכים להצטיין בה הם הכישורים החברתיים. הבעיה הראשונה שיש לי עם התוכנית הזו - למה להנציח את ההשוואתיות? למה זה טוב? איזה מסר זה מעביר? 

אם נסתכל רגע על מהות התוכנית: יש לנו 2 קבוצות - "יפות", ו"חנונים". מה עושים בעצם למשתתפים בתוכנית? משטיחים אותם ולא מתייחסים אליהם כאל בני אדם אלא שמים אותם תחת תווית: הם או "חנונים" או "יפות". מעבר לזה שהמשתתפים מסווגים או כ"יפה" או כ"חנון" (והיתה גם "חנונית" באחת העונות) אז נוספת עוד תווית כדי שנוכל להבדיל בין "חנון" ל"חנון", ובין "יפה" ל"יפה": כל אחד מקבל תיאור שילווה אותו לאורך כל זמן השתתפותו כמו "גר עם אמא" או "רוצה להיות כוכבת קולנוע". 

וזה מביא אותי לבעיה השניה שיש לי עם התוכנית והיא עניין הכבוד. עמנואל קאנט בספרו "המטאפיסיקה של המידות" מדבר בין היתר על כך שכל אדם בהיותו יצור תבוני זכאי לכבוד. עמנואל קאנט לוקח את זה לאקסטרים, ואפילו האדם המרושע ביותר זכאי לכבוד רק בגלל היותו יצור תבוני. כדי לתת כבוד לאדם צריך (בין היתר):

• לא להיות בעמדה של יהירות כלפי הזולת.
• לא לשים ללעג את הזולת.

אז מה קורה בתוכנית? ההפקה שמה ללעג את ה"יפות" על בערותן, וזה בא לידי ביטוי בראיונות איתן המשובצים לאורך התוכנית, בתיאור המלווה אותן, ובמשימות המבליטות את חוסר הידע שלהן. ההפקה שמה ללעג גם את ה"חנונים" באותה דרך בדיוק, ואפילו יותר: כבר בתווית "חנון" יש אלמנט של לעג. ההשמה ללעג גורמת לצופים בבית להרגיש עליונים על המשתתפים. הצופה יושב ואומר לעצמו, "היא ממש יפה אבל היא בעצם טיפשה, אני הרבה יותר חכם ממנה", וזה בדיוק מביא ליהירות. 

ובעיניו של קאנט (ולא צריך את קאנט בשביל להבין את זה): אין כאן שום כבוד. 

אז זה חורה לי. אין כאן שום כבוד למשתתפים כבני אדם, אין כאן שום כבוד כלפינו הצופים (מבחינת ההפקה ששמה אותנו במקום של יוהרה כלפי המשתתפים). 

הבעיה האחרונה שיש לי כלפי התוכנית, איתה אסיים את הפוסט זה עניין ה"מייקאובר". באיזשהו שלב בתוכנית, לוקחים את ה"חנונים", ועושים להם "מייקאובר" כדי שיהיו יותר יפים. ונשאלת השאלה - מי אמר שהם זקוקים למייקאובר? יש כאן ממש יהירות מצד ההפקה. ואיזה מסר זה מעביר? מה שצריך זה להיות יפה? להיות אתה עצמך זה לא מספיק?

לפי רוסו האדם צריך להיות מחובר לעצמו, להכיר את עצמו, ולהיות כן עם מה שהוא. אז דווקא ה"חנונים" הם בעלי המודעות העצמית הגבוהה ביותר, הם מאוד מחוברים לעצמם, ואז את מה שטוב לפי רוסו, ההפקה מקלקלת - כי מנתקים אותם מהכנות שלהם עם עצמם וכופים עליהם ליישר קו עם ההשוואתיות של עולם היופי.

אז אני חושב שהתוכנית "היפה והחנון" היא לא טובה מבחינה מוסרית: לא כלפי המתמודדים, ולא כלפי הצופים. ואוסיף ואומר שלטעמי אחת הרעות החולות של החברה היום זה הריאליטי, אבל על זה אדבר בפוסט אחר.

כולנו יהודים? כולנו ישראלים!

בפוסט שלי "איפה הסולידריות?" טענתי שמעולם לא היתה סולידריות. הפעם אני רוצה להתייחס לזה, אני רוצה לנסות ולהבין למה אנחנו ככה: למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, למה אנחנו "דופקים" אחד את השני. כדי לעשות את זה אני אנסה להתחקות אחרי המהלך של ניטשה:
ניטשה רצה להבין מה המקור למוסר - איך יודעים מה טוב ומה רע. בספריו "מעבר לטוב ולרוע", ו"לגנאולוגיה של המוסר" ניטשה הלך אחורה עד המקורות של ההיסטוריה האירופאית, עוד לפני תרבות יוון, והגיע לתובנה שבהתחלה היו שבטים חזקים, שכבשו שבטים חלשים יותר, ומאז המוסר התחלק ל-2: מוסר אדונים ומוסר עבדים. אני לא אוסיף כרגע מה המשמעות של "מוסר אדונים" ו"מוסר עבדים", מה שכן מעניין זה המהלך שהוא עשה בחקירת המקורות על מנת להבין את המוסר.

אז אנחנו, כיהודים (או לפחות רובנו במדינת ישראל), המקור שלנו מגיע מהתנ"ך. אפשר להתחיל באדם הראשון (אדם וחווה), אבל לטעמי זה ללכת אחורה מדי כי תכל'ס השושלת היהודית מתחילה עם אברהם. אברהם לא היה טלית שכולה תכלת - הלא הוא גירש את הגר וישמעאל שהיה בנו (ובכך זרע את זרע הסכסוך שאנו חווים עד היום). יצחק לא היה trouble maker, אבל מה שמעניין קרה עם בניו: יעקב ועשו. עשו היה הבכור מבין התאומים והאהוב על יצחק. יעקב קינא בעשו, ו"קנה" את הבכורה תמורת נזיד עדשים (לטעמי תרגיל קצת מסריח), ולפני מותו של יצחק הוא התחזה לעשו על מנת לקבל את הברכה של הבכור, ובכך נתן את החותמת על גזילת הבכורה.
אז מה היה לנו כאן? תרגיל עוקץ, התחזות, וגניבה. וכל זה בין אחים תאומים.

ליעקב נולדו 12 בנים מ-4 נשים שונות (לאה, רבקה, בלהה, זלפה). יוסף בנה של רחל היה הבן האהוב על יעקב, מה שגרם לאחיו הגדולים לקנא בו, ואם זה לא הספיק, אז הוא היה חייב לשתף את אחיו הגדולים בחלומותיו שבהם הוא מתאר כיצד ישתחוו לו. על פניו זו נראית התנהגות די טיפוסית של ילד קטן שמחפש תשומת לב, אבל אחיו הגדולים לא ראו את זה בעין יפה ומכרו אותו לעבדות. הם גם שיקרו לאביהם ואמרו לו שחיה רעה טרפה אותו. שוב, קנאה בין אחים מביאה למעשה מכוער מבחינה מוסרית: שלילת חירותו של אחיהם הקטן.

המשך הסיפור ידוע: האחים ירדו למצרים, פגשו את יוסף שנהיה משנה לפרעה, מתנצלים ומשתקעים שם, עד שעולה לשלטון פרעה שלא זוכר את יוסף, משעבד את כל העברים - צאצאי האחים, ומשה מוציא אותם מעבדות לחירות ואז הם הופכים להיות עם ישראל.
אז מי זה עם ישראל? זה עם שמורכב מ-12 שבטים שבמקור היו 10 אחים + 2 בניו של יוסף מנשה ואפרים. השבטיות הזו מלווה אותנו מאז ועד היום, ואני טוען שזה יותר עמוק - זו שבטיות שהבסיס שלה הוא מאבק בין אחים סביב שנאת חינם.

לאורך ההיסטוריה אנחנו נאבקים אחד בשני כאשר השבטיות תמיד נשארת אבל רק שמות המחנות משתנים. 

• ממלכת ישראל המאוחדת התפלגה למלכות יהודה ומלכות ישראל.
• בתקופת בית שני התפצלות לזרמים שונים: פרושים, איסיים, נצרנים, צדוקים, סיקריים
• בתקופת חז"ל התפלגות בין בית שמאי לבית הלל
• חורבן בית שני אחרי שבר קמצא סיפר לנירון קיסר רומא שהיהודים מורדים בו רק בגלל שנעלב כי גורש מסעודה אליה הוזמן בטעות.
• לאחר הקמת מדינת ישראל התפלגות בין חילונים לדתיים
• הדתיים מתפלגים לאשכנזים, ספרדים, דתיים לאומים
• התפלגות בין עדות: מרוקאים, עיראקים, תימנים, תוניסאים, טריפוליטאים, רוסים, פולנים, אתיופים, פרסים
• אפילו בצבא, שהוא "כור ההיתוך" של החברה הישראלית יש יריבויות כמו בין גולני לצנחנים ("טוב אחות זונה מאח בצנחנים").

אבל יש מצבים שבהם אנחנו מאוחדים: רק כאשר אנחנו בסכנה או תחת מתקפה. במצבים שכאלה האחדות שלנו כעם באה לידי ביטוי והשבטיות נשכחת.

אז כשהכל זורם על מי מנוחות אנחנו אוכלים אחד את השני, ותחת איום אנחנו מאוחדים. אז אולי יש סיבה למה הסכסוך המתמשך עם הפלסטינאים לא נפתר, ולמה משאירים את האיום האירני על אש קטנה: כי כל עוד יש איזה מישהו מבחוץ שמאיים עלינו, זה מונע מאתנו לאכול אחד את השני ולהביא על עצמנו כליה במו ידינו. לא שבלי האיום אנחנו ממש מאוחדים, אנחנו עדיין שבטיים, ומפלים, אבל לפחות אנחנו לא מחסלים את עצמנו כי אז המצב היה יכול להיות הרבה יותר רע עד כדי מלחמת אזרחים.

אז השבטיות היא ב-DNA שלנו, ואני לא יודע אם יש מה לעשות בנידון. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא לעשות reset מחשבתי כולל, ולהוציא מהלקסיקון כל סממן שבטי / עדתי. אולי זה בכלל בלתי אפשרי כי זה כבר טבוע בנו? אנחנו מזמן כבר לא "מרוקאים", "עיראקים", "פרסים", "פולנים". אנחנו כולנו יהודים שנולדו בארץ ישראל, והגיע הזמן להפנים את זה. אז כמו שם הבלוג: משהו חייב להשתנות, וזה אחד מהם. אם למישהו יש רעיון כיצד, אשמח לשמוע.
ונסיים בשיר מתוך "קזבלן":
"כולנו יהודים וכל כך נחמדים 
יהודים במאה אחוז 
גם השוורצע וגם הווזווז 
לכולנו אותו אבא 
מרומניה, אלג'יר וכפר סבא 
ואם יש צרות ויש יסורים 
אז כולנו שפה אחת מדברים 
וכל ישראל, וכל ישראל 
וכל ישראל חברים"