לאלה מכם שלא מכירים, ישנה תוכנית טלוויזיה המשודרת בערוץ 10 ונקראת "היפה והחנון". הקונספט של התוכנית מאוד פשוט: לוקחים חבורה של "חנונים", מצמידים לכל אחד בחורה "יפה", ונותנים להם כל מיני משימות. לרוב המשימות דורשות מהיפות לבטא יכולות של "חנונים" - משימות שקשורות לידע כללי, והמשימות של ה"חנונים" דורשות לבטא יכולות חברתיות, המתאימות כביכול יותר ל"יפות".
מבחינה פילוסופית יש כאן משהו מאוד מעניין: אם נסתכל לפי הגותו של ז'אן ז'אק רוסו - אחת מהרעות החולות של החברה היא ההשוואתיות, הניסיון להיות כמה שיותר גבוה בסולם ערכים של הזולת. צריך לשים טוב לב להבחנה שזה סולם ערכים של הזולת, לא ערכים של עצמי. אז לוקחים "יפות", שהן מחשיבות את עצמן גבוה בסקאלה הערכית של יופי, ולוקחים את ה"חנונים" שמחשיבים את עצמם גבוה בסקאלה הערכית של ידע, והופכים את עולמם: מבהירים ל"יפות" שלטובת התוכנית הסקאלה הערכית שהן צריכות להצטיין בה היא הידע, ול"חנונים" מבהירים שהסקאלה הערכית שהם צריכים להצטיין בה הם הכישורים החברתיים. הבעיה הראשונה שיש לי עם התוכנית הזו - למה להנציח את ההשוואתיות? למה זה טוב? איזה מסר זה מעביר?
אם נסתכל רגע על מהות התוכנית: יש לנו 2 קבוצות - "יפות", ו"חנונים". מה עושים בעצם למשתתפים בתוכנית? משטיחים אותם ולא מתייחסים אליהם כאל בני אדם אלא שמים אותם תחת תווית: הם או "חנונים" או "יפות". מעבר לזה שהמשתתפים מסווגים או כ"יפה" או כ"חנון" (והיתה גם "חנונית" באחת העונות) אז נוספת עוד תווית כדי שנוכל להבדיל בין "חנון" ל"חנון", ובין "יפה" ל"יפה": כל אחד מקבל תיאור שילווה אותו לאורך כל זמן השתתפותו כמו "גר עם אמא" או "רוצה להיות כוכבת קולנוע".
וזה מביא אותי לבעיה השניה שיש לי עם התוכנית והיא עניין הכבוד. עמנואל קאנט בספרו "המטאפיסיקה של המידות" מדבר בין היתר על כך שכל אדם בהיותו יצור תבוני זכאי לכבוד. עמנואל קאנט לוקח את זה לאקסטרים, ואפילו האדם המרושע ביותר זכאי לכבוד רק בגלל היותו יצור תבוני. כדי לתת כבוד לאדם צריך (בין היתר):
- לא להיות בעמדה של יהירות כלפי הזולת.
- לא לשים ללעג את הזולת.
ובעיניו של קאנט (ולא צריך את קאנט בשביל להבין את זה): אין כאן שום כבוד.
אז זה חורה לי. אין כאן שום כבוד למשתתפים כבני אדם, אין כאן שום כבוד כלפינו הצופים (מבחינת ההפקה ששמה אותנו במקום של יוהרה כלפי המשתתפים).
הבעיה האחרונה שיש לי כלפי התוכנית, איתה אסיים את הפוסט זה עניין ה"מייקאובר". באיזשהו שלב בתוכנית, לוקחים את ה"חנונים", ועושים להם "מייקאובר" כדי שיהיו יותר יפים. ונשאלת השאלה - מי אמר שהם זקוקים למייקאובר? יש כאן ממש יהירות מצד ההפקה. ואיזה מסר זה מעביר? מה שצריך זה להיות יפה? להיות אתה עצמך זה לא מספיק?
לפי רוסו האדם צריך להיות מחובר לעצמו, להכיר את עצמו, ולהיות כן עם מה שהוא. אז דווקא ה"חנונים" הם בעלי המודעות העצמית הגבוהה ביותר, הם מאוד מחוברים לעצמם, ואז את מה שטוב לפי רוסו, ההפקה מקלקלת - כי מנתקים אותם מהכנות שלהם עם עצמם וכופים עליהם ליישר קו עם ההשוואתיות של עולם היופי.
אז אני חושב שהתוכנית "היפה והחנון" היא לא טובה מבחינה מוסרית: לא כלפי המתמודדים, ולא כלפי הצופים. ואוסיף ואומר שלטעמי אחת הרעות החולות של החברה היום זה הריאליטי, אבל על זה אדבר בפוסט אחר.
No comments:
Post a Comment