Monday, March 24, 2014

הסיבה לכך שאף פעם לא יהיה כאן שלום

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, החלטתי שאני לא אגע בפוליטיקה כי זה פשוט נושא נפיץ מדי ומורכב מדי. בתקופה האחרונה אני לומד את רוסו (ז'אן ז'אק) יותר לעומק, והגעתי לתובנות לגבי הסטטוס-קוו של הסכסוך במזרח התיכון שקשורות לפילוסופיה פוליטית ואני מרגיש שאני מוכרח לשתף.

כדי להניח את הבסיס לטענה שלי, אני רוצה לפתוח בסיכום קצרצר של המאמר של רוסו "המקור והיסודות לאי השיוויון בין בני אדם" שהוא כתב בשנת 1754. מדהים לראות איך מאמר שנכתב לפני 260 שנה כביקורת על החברה הפיאודלית של המאה ה-18 עדיין רלוונטי היום.

רוסו מתאר את האדם במצב הטבעי - חי לו בהרמוניה עם הטבע, אגואיסט, אך עם זאת רגיש לסבל של כל יצור חי. עקב אסונות טבע והדלדלות המשאבים, בני האדם נאלצים לשתף פעולה כדי לספק את צרכיהם. הם מתקבצים בחברה שבה אין סדר, אין חוקים, ומה שכן עושה סדר זה הפחד מנקמה. הם מעבדים את האדמות, ותוך כדי עיבוד האדמות הם לוקחים בעלות על הקרקע, מה שגורם ליצירת שני מעמדות: עשירים - בעלי הקרקעות, ועניים. העשירים לא מסתפקים במה שיש להם ומתחילים בהתמכרות לרדיפת בצע וצבירה של רכוש, ולעניים שנותרו בלא כלום נשאר רק לגנוב מהעשירים. המצב הזה של רדיפת הרכוש של העשירים, והגניבה של העניים מהעשירים (שרוסו אגב מצדיק) גורם לעשירים להבין שהם עלולים לאבד את רכושם ולכן הם רוקמים את התוכנית המתוחכמת ביותר שנעשתה מעולם - האמנה החברתית: הם משכנעים את העניים שיש להם אינטרסים משותפים שהם אויבים מבחוץ, ועליהם להתאגד ולקבוע לעצמם ריבון ומערכת חוקים כדי לשמור עליהם מאותם אויבים חיצוניים. בפועל מה שעושה האמנה החברתית זה לעגן את החוזק של העשירים בחוק, ולקבע את אי השיוויון.

בתהליך הזה בני האדם הקימו מדינות שהחוק שבהן נועד לשמר את הפערים בין העשירים לעניים. המדינות שנוצרו נלחמות ביניהן על עוד משאבים, וגם כדי לבסס את אותה סיבה שלשמה הם כרתו את האמנה החברתית - אויבים מבחוץ. המלחמות כמובן מלוות באכזריות והרג רב. אם נסכם את זה במשפט אחד: מקור כל הרע הוא אי השיוויון בין בני האדם.

ונעבור למשמעות האקטואלית: זה לא סוד שהפערים בין העשירים לעניים הולכים ומעמיקים, ומעמד הביניים הולך ונשחק. אנחנו לא רחוקים מהיום בו לא ישאר מעמד ביניים אלא רק עניים ועשירים. אפשר גם לחלק את האנשים ל-2 קבוצות עיקריות: המחוברים והבלתי מחוברים. המחוברים הם אלה ששייכים לועדים הגדולים, אלה שיש להם לובי בכנסת, ומספיק כוח כדי לנצל את המשאבים של המדינה לטובתם, וכמובן שיש להם ביטחון תעסוקתי. הבלתי מחוברים הם בדיוק ההפך.
קל להבין שהמצב הזה טוב ומיטיב עם העשירים ועם המחוברים. איך אפשר לשמר את המצב הקיים? כמו שסיפר רוסו: כל מה שצריך הוא לשכנע את העניים שיש אויבים מבחוץ. מי האויבים? החמאס, חיזבאללה, איראן. 

גם בצד השני יש את אותו המצב, אם לא חמור יותר. רוב הפלשתינאים חיים בעוני מרוד אך לעומתם ישנם את אלה המחוברים לרשות הפלשתינאית או לצמרת החמאס, והם מסודרים טוב טוב. איך העשירים הפלשתינאים יכולים לשמר את המצב הזה ללא כל התקוממות מצד העניים? בקלות: בואו נאשים את הכיבוש, בואו נתרכז באויב הציוני. 

כמו שאני רואה את זה, ברגע שיהיה שלום האביב הערבי יגיע גם לפלשתינאים כי פשוט להנהגה שלהם לא יהיה יותר את מי להאשים. וגם אצלנו ברגע שיהיה שלום והאג'נדה כבר לא תהיה ימין מול שמאל המחאה החברתית תחזור והפעם בעוצמה חזקה יותר. אז מה האינטרס של ההנהגה הפלשתינאית וההנהגה הישראלית להגיע לשלום? לפחות אפשר לומר ל"טובת" ההנהגה הישראלית זה שגם אם יהיה שלום עם הפלשתינאים עדיין יש מספיק אויבים מבחוץ, ואפשר להמשיך לעשות דמוניזציה לרוחאני, ולשמר חזית עם החיזבאללה. לפלשתינאים אין עוד אויבים ולכן אולי נוח להם לתחזק את העימות.

על פניו נראה שלאף אחד מהצדדים אין שום אינטרס להגיע לשלום, אלא להפך: לשמר את הסטטוס-קוו. אין לנו ברירה אלא לנגב את החול שזורים לנו בעיניים, ולעשות כאן הפיכה. צריך לשנות סדרי עדיפויות, ולהעלות את אי השיוויון לראש הסדר הציבורי. ואם מישהו יצליח לשכנע גם את הפלשתינאים להפנות את הזעם שלהם כלפי ההנהגה כמו שעשו המצרים, הסורים, והלובים לפניהם, אז אולי נוכל כולנו לחיות פה באחווה ובהרמוניה.

Wednesday, March 19, 2014

האם פילנתרופיה היא מעשה מוסרי?

בשבוע האחרון היו 2 אירועי פילנתרופיה: יום מעשים טובים, וארוע התרמה לילדי וריאטי: "הכל בשביל הילדים" בחסות "רשת".
למי שלא מכיר, יום מעשים טובים הוא יום שבו ניתנת אפשרות לכלל האזרחים בארץ לתרום מזמנם ולהתנדב לטובת החברה הקהילה. את יום המעשים הטובים הגתה ומובילה שרי אריסון. אני חושב שזו יוזמה מבורכת, שעושה טוב לא רק לאלה הנזקקים לעזרה, אלא גם לאלה המתנדבים.

אבל יש לי בעיה עם היוזמה הזאת. דבר ראשון זה נותני החסות: ברור שכדי להרים מיזם שכזה יש צורך בכסף, אבל דווקא ביום שכזה שכולו נתינה אולי אפשר להצניע את נותני החסות. 2 מנותני החסות הם בנק הפועלים ושיכון ובינוי ששניהם בבעלות קבוצת אריסון, ששרי אריסון עומדת בראשה. 

וזה מביא אותי ל"הכל בשביל הילדים": זו תוכנית טלוויזיה בפריים-טיים שתכליתה להתרים כסף לארגון וראייטי. במהלך התוכנית מוצגים הילדים של וראייטי, והאופן שבו וראייטי עוזרת לילדים עם צרכים מיוחדים. גם זו יוזמה מבורכת, אבל שוב לא היתה חפה מחסויות. מורן שריר מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ" כתב על זה יפה:

תודה לאנשים הבאמת נהדרים שמתנדבים לעזור לילדי וראייטי. על חלקם למדנו בסרטוני וידיאו מרגשים כמו זה שבו שי, שמבקרת את אליאור הקטן ומשחקת איתו, מקבלת בקבוק מים מינרליים של "מי עדן" הממותג עם לוגו וראייטי. תודה גם לחברת מי עדן ששמה חזר לאורך המשדר הזה (בר-זוהר: "חפשו את בקבוק המים המינרליים של מי עדן"); ותודה לסופר פארם שהסכימה ששמה יופיע שוב ושוב על המסך; תודה לקניון עיר ימים ("חוויה עוצרת נשימה"); תודה לכוכבית ארנון, סמנכ"ל הראל ביטוח ופיננסים ("90 שנה של משהו"), שהטריחה את עצמה לעבודה בערב רק כדי ששמה ושם החברה שלה יופיעו על המסך נון-סטופ; תודה ל"קפה נטו", "סטימצקי", "תנובה" ו-LG שתרמו את הלוגו שלהם לכתוביות שעוברות על המסך בזמן שהצופים בוהים בשיר של גיא ויהל. תודה.
תודה לזכיינית רשת, שגייסה את כל הטאלנטים שלה מתוכנית הבוקר, "משחקי השף" ותוכניות אחרות של רשת, כדי שיעזרו להתרים כסף לילדי וראייטי ולא פחות חשוב - יחשפו אותנו למידע חשוב על התוכניות של רשת ועל הידוענים של רשת ועל החשיבות של רשת בחברה הישראלית. תודה לרשת.
רשת ראויה לתודה כפולה ומכופלת משום ששיבצה פרסומות רבות במהלך משדר ההתרמה לווראייטי (כולן, אגב, לא קודש לילדי וראייטי). זהו צעד יפה - לאוורר את התוכנית עם פרסומות. הרי יש גבול לכמה שירים וסרטונים מרגשים אפשר לראות בערב אחד. שוב תודה לרשת.
אני חושב שאין מה להוסיף על דבריו של מורן שריר. הוא פגע בול לנקודה

לפי עקרונות המוסר של עמנואל קאנט, המעשים שלנו צריכים לעמוד בחוקים (חובות) שאנחנו מחוקקים לעצמנו. לדוגמא, אנחנו יכולים לחוקק לעצמנו חוק שפעם בשנה אנחנו תורמים כסף / זמן לטובת נזקקים. אחרי שחוקקנו לעצמנו את החוק הזה, אנחנו יכולים לפעול מתוך החוק שחוקקנו או לפעול בהתאם לחוק שחוקקנו.
מה ההבדל? ההבדל הוא שלפעול מתוך החוק שחוקקנו זה אומר שגם אם לא מתחשק לנו, גם אם זה לא מתאים לנו כ"כ אנחנו נעשה את המעשה לפי החוק, ואילו לפעול בהתאם לחוק זה אומר שאנחנו עושים את המעשה כי זה טוב לנו, כי זה מביא לנו תועלת אישית, אבל לאו דווקא כי אנחנו באמת רוצים.

שני המעשים (מתוך החוק ובהתאם לחוק) ראויים לתשבוחת, אבל רק אחד מהם יחשב כמעשה מוסרי: וזו פעולה מתוך החוק.
אם נסתכל על "הכל בשביל הילדים" אפשר לשים לב כי משהו שם נראה כמו פעולה בהתאם לחוק המוסרי ולא מתוך החוק המוסרי. זה מריח כמו אינטרס של החברות המסחריות לקבל פרסום עבור התרומה, וכאן הן מרוויחות פעמיים:

  1. פעם ראשונה עבור הפרסום והחשיפה שהן מקבלות, והוא שווה הרבה יותר מאשר התרומה שהו תרמו. רק לשם הבהרת הנקודה - הפיצריה שעשתה משלוח פיצה בטקס האוסקר קיבלה חשיפה בשוווי של 10 מיליון דולר.  נכון שזו לא אותה החשיפה כמו ב"רשת", אבל חשיפה בפריים-טיים שווה הרבה.
  2. פעם שניה עבור עצם זה שאותה חברה מסחרית נתפסת כחברה פילנתרופית ולא כחברה שמטרתה להגדיל את כיסי הבעלים בעוד (ועוד) כסף.

לכן כמו שזה נראה, לפי עמנואל קאנט המעשה הזה אינו מוסרי.

לגבי "יום מעשים טובים", ובכן - זה לכאן ולכאן. מחד גיסא מדובר ביוזמה פרטית של שרי אריסון, מאידך גיסא היא מפרסמת את החברות שבבעלותה: שיכון ובינוי ובנק הפועלים. מוסרי על פי עמנואל קאנט או לא? מה אתם אומרים?

עוד בעיה שיש לי עם יום המעשים הטובים היא שלא צריך להיות יום מעשים טובים פעם בשנה, ובטח שלא ביוזמה פרטית. יום מעשים טובים צריך להיות חלק מדרך חיים. גם אם לא כל יום, לפחות באופן קבוע. מה זה אומר על החברה שלנו אם אנחנו צריכים יוזמות פרטיות כדי לעזור לחלשים?

​אם נסכם את הרעיון שניסיתי להעביר: פילנתרופיה ועזרה לחלשים היא דבר טוב ומבורך. היא צריכה להעשות כדרך חיים, והיא צריכה להגיע ממניעים אמיתיים וכנים, ולא ממניעים מסחריים. ברגע שנכנסים המניעים המסחריים אני רואה בזה טעם לפגם.



גילוי נאות: גם אני השתתפתי ב"יום מעשים טובים"