כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, החלטתי שאני לא אגע בפוליטיקה כי זה פשוט נושא נפיץ מדי ומורכב מדי. בתקופה האחרונה אני לומד את רוסו (ז'אן ז'אק) יותר לעומק, והגעתי לתובנות לגבי הסטטוס-קוו של הסכסוך במזרח התיכון שקשורות לפילוסופיה פוליטית ואני מרגיש שאני מוכרח לשתף.
כדי להניח את הבסיס לטענה שלי, אני רוצה לפתוח בסיכום קצרצר של המאמר של רוסו "המקור והיסודות לאי השיוויון בין בני אדם" שהוא כתב בשנת 1754. מדהים לראות איך מאמר שנכתב לפני 260 שנה כביקורת על החברה הפיאודלית של המאה ה-18 עדיין רלוונטי היום.
רוסו מתאר את האדם במצב הטבעי - חי לו בהרמוניה עם הטבע, אגואיסט, אך עם זאת רגיש לסבל של כל יצור חי. עקב אסונות טבע והדלדלות המשאבים, בני האדם נאלצים לשתף פעולה כדי לספק את צרכיהם. הם מתקבצים בחברה שבה אין סדר, אין חוקים, ומה שכן עושה סדר זה הפחד מנקמה. הם מעבדים את האדמות, ותוך כדי עיבוד האדמות הם לוקחים בעלות על הקרקע, מה שגורם ליצירת שני מעמדות: עשירים - בעלי הקרקעות, ועניים. העשירים לא מסתפקים במה שיש להם ומתחילים בהתמכרות לרדיפת בצע וצבירה של רכוש, ולעניים שנותרו בלא כלום נשאר רק לגנוב מהעשירים. המצב הזה של רדיפת הרכוש של העשירים, והגניבה של העניים מהעשירים (שרוסו אגב מצדיק) גורם לעשירים להבין שהם עלולים לאבד את רכושם ולכן הם רוקמים את התוכנית המתוחכמת ביותר שנעשתה מעולם - האמנה החברתית: הם משכנעים את העניים שיש להם אינטרסים משותפים שהם אויבים מבחוץ, ועליהם להתאגד ולקבוע לעצמם ריבון ומערכת חוקים כדי לשמור עליהם מאותם אויבים חיצוניים. בפועל מה שעושה האמנה החברתית זה לעגן את החוזק של העשירים בחוק, ולקבע את אי השיוויון.
בתהליך הזה בני האדם הקימו מדינות שהחוק שבהן נועד לשמר את הפערים בין העשירים לעניים. המדינות שנוצרו נלחמות ביניהן על עוד משאבים, וגם כדי לבסס את אותה סיבה שלשמה הם כרתו את האמנה החברתית - אויבים מבחוץ. המלחמות כמובן מלוות באכזריות והרג רב. אם נסכם את זה במשפט אחד: מקור כל הרע הוא אי השיוויון בין בני האדם.
ונעבור למשמעות האקטואלית: זה לא סוד שהפערים בין העשירים לעניים הולכים ומעמיקים, ומעמד הביניים הולך ונשחק. אנחנו לא רחוקים מהיום בו לא ישאר מעמד ביניים אלא רק עניים ועשירים. אפשר גם לחלק את האנשים ל-2 קבוצות עיקריות: המחוברים והבלתי מחוברים. המחוברים הם אלה ששייכים לועדים הגדולים, אלה שיש להם לובי בכנסת, ומספיק כוח כדי לנצל את המשאבים של המדינה לטובתם, וכמובן שיש להם ביטחון תעסוקתי. הבלתי מחוברים הם בדיוק ההפך.
קל להבין שהמצב הזה טוב ומיטיב עם העשירים ועם המחוברים. איך אפשר לשמר את המצב הקיים? כמו שסיפר רוסו: כל מה שצריך הוא לשכנע את העניים שיש אויבים מבחוץ. מי האויבים? החמאס, חיזבאללה, איראן.
גם בצד השני יש את אותו המצב, אם לא חמור יותר. רוב הפלשתינאים חיים בעוני מרוד אך לעומתם ישנם את אלה המחוברים לרשות הפלשתינאית או לצמרת החמאס, והם מסודרים טוב טוב. איך העשירים הפלשתינאים יכולים לשמר את המצב הזה ללא כל התקוממות מצד העניים? בקלות: בואו נאשים את הכיבוש, בואו נתרכז באויב הציוני.
כמו שאני רואה את זה, ברגע שיהיה שלום האביב הערבי יגיע גם לפלשתינאים כי פשוט להנהגה שלהם לא יהיה יותר את מי להאשים. וגם אצלנו ברגע שיהיה שלום והאג'נדה כבר לא תהיה ימין מול שמאל המחאה החברתית תחזור והפעם בעוצמה חזקה יותר. אז מה האינטרס של ההנהגה הפלשתינאית וההנהגה הישראלית להגיע לשלום? לפחות אפשר לומר ל"טובת" ההנהגה הישראלית זה שגם אם יהיה שלום עם הפלשתינאים עדיין יש מספיק אויבים מבחוץ, ואפשר להמשיך לעשות דמוניזציה לרוחאני, ולשמר חזית עם החיזבאללה. לפלשתינאים אין עוד אויבים ולכן אולי נוח להם לתחזק את העימות.
על פניו נראה שלאף אחד מהצדדים אין שום אינטרס להגיע לשלום, אלא להפך: לשמר את הסטטוס-קוו. אין לנו ברירה אלא לנגב את החול שזורים לנו בעיניים, ולעשות כאן הפיכה. צריך לשנות סדרי עדיפויות, ולהעלות את אי השיוויון לראש הסדר הציבורי. ואם מישהו יצליח לשכנע גם את הפלשתינאים להפנות את הזעם שלהם כלפי ההנהגה כמו שעשו המצרים, הסורים, והלובים לפניהם, אז אולי נוכל כולנו לחיות פה באחווה ובהרמוניה.
כדי להניח את הבסיס לטענה שלי, אני רוצה לפתוח בסיכום קצרצר של המאמר של רוסו "המקור והיסודות לאי השיוויון בין בני אדם" שהוא כתב בשנת 1754. מדהים לראות איך מאמר שנכתב לפני 260 שנה כביקורת על החברה הפיאודלית של המאה ה-18 עדיין רלוונטי היום.
רוסו מתאר את האדם במצב הטבעי - חי לו בהרמוניה עם הטבע, אגואיסט, אך עם זאת רגיש לסבל של כל יצור חי. עקב אסונות טבע והדלדלות המשאבים, בני האדם נאלצים לשתף פעולה כדי לספק את צרכיהם. הם מתקבצים בחברה שבה אין סדר, אין חוקים, ומה שכן עושה סדר זה הפחד מנקמה. הם מעבדים את האדמות, ותוך כדי עיבוד האדמות הם לוקחים בעלות על הקרקע, מה שגורם ליצירת שני מעמדות: עשירים - בעלי הקרקעות, ועניים. העשירים לא מסתפקים במה שיש להם ומתחילים בהתמכרות לרדיפת בצע וצבירה של רכוש, ולעניים שנותרו בלא כלום נשאר רק לגנוב מהעשירים. המצב הזה של רדיפת הרכוש של העשירים, והגניבה של העניים מהעשירים (שרוסו אגב מצדיק) גורם לעשירים להבין שהם עלולים לאבד את רכושם ולכן הם רוקמים את התוכנית המתוחכמת ביותר שנעשתה מעולם - האמנה החברתית: הם משכנעים את העניים שיש להם אינטרסים משותפים שהם אויבים מבחוץ, ועליהם להתאגד ולקבוע לעצמם ריבון ומערכת חוקים כדי לשמור עליהם מאותם אויבים חיצוניים. בפועל מה שעושה האמנה החברתית זה לעגן את החוזק של העשירים בחוק, ולקבע את אי השיוויון.
בתהליך הזה בני האדם הקימו מדינות שהחוק שבהן נועד לשמר את הפערים בין העשירים לעניים. המדינות שנוצרו נלחמות ביניהן על עוד משאבים, וגם כדי לבסס את אותה סיבה שלשמה הם כרתו את האמנה החברתית - אויבים מבחוץ. המלחמות כמובן מלוות באכזריות והרג רב. אם נסכם את זה במשפט אחד: מקור כל הרע הוא אי השיוויון בין בני האדם.
ונעבור למשמעות האקטואלית: זה לא סוד שהפערים בין העשירים לעניים הולכים ומעמיקים, ומעמד הביניים הולך ונשחק. אנחנו לא רחוקים מהיום בו לא ישאר מעמד ביניים אלא רק עניים ועשירים. אפשר גם לחלק את האנשים ל-2 קבוצות עיקריות: המחוברים והבלתי מחוברים. המחוברים הם אלה ששייכים לועדים הגדולים, אלה שיש להם לובי בכנסת, ומספיק כוח כדי לנצל את המשאבים של המדינה לטובתם, וכמובן שיש להם ביטחון תעסוקתי. הבלתי מחוברים הם בדיוק ההפך.
קל להבין שהמצב הזה טוב ומיטיב עם העשירים ועם המחוברים. איך אפשר לשמר את המצב הקיים? כמו שסיפר רוסו: כל מה שצריך הוא לשכנע את העניים שיש אויבים מבחוץ. מי האויבים? החמאס, חיזבאללה, איראן.
גם בצד השני יש את אותו המצב, אם לא חמור יותר. רוב הפלשתינאים חיים בעוני מרוד אך לעומתם ישנם את אלה המחוברים לרשות הפלשתינאית או לצמרת החמאס, והם מסודרים טוב טוב. איך העשירים הפלשתינאים יכולים לשמר את המצב הזה ללא כל התקוממות מצד העניים? בקלות: בואו נאשים את הכיבוש, בואו נתרכז באויב הציוני.
כמו שאני רואה את זה, ברגע שיהיה שלום האביב הערבי יגיע גם לפלשתינאים כי פשוט להנהגה שלהם לא יהיה יותר את מי להאשים. וגם אצלנו ברגע שיהיה שלום והאג'נדה כבר לא תהיה ימין מול שמאל המחאה החברתית תחזור והפעם בעוצמה חזקה יותר. אז מה האינטרס של ההנהגה הפלשתינאית וההנהגה הישראלית להגיע לשלום? לפחות אפשר לומר ל"טובת" ההנהגה הישראלית זה שגם אם יהיה שלום עם הפלשתינאים עדיין יש מספיק אויבים מבחוץ, ואפשר להמשיך לעשות דמוניזציה לרוחאני, ולשמר חזית עם החיזבאללה. לפלשתינאים אין עוד אויבים ולכן אולי נוח להם לתחזק את העימות.
על פניו נראה שלאף אחד מהצדדים אין שום אינטרס להגיע לשלום, אלא להפך: לשמר את הסטטוס-קוו. אין לנו ברירה אלא לנגב את החול שזורים לנו בעיניים, ולעשות כאן הפיכה. צריך לשנות סדרי עדיפויות, ולהעלות את אי השיוויון לראש הסדר הציבורי. ואם מישהו יצליח לשכנע גם את הפלשתינאים להפנות את הזעם שלהם כלפי ההנהגה כמו שעשו המצרים, הסורים, והלובים לפניהם, אז אולי נוכל כולנו לחיות פה באחווה ובהרמוניה.
