לכבוד חג החירות אני רוצה לדון קצת בנושא המושג חירות. מושג החירות מלווה את הפילוסופיה מתחילתה ועד היום. פילוסופים רבים ניסו להתחקות אחר חירות האדם: האם הוא חופשי או הכל קבוע מראש? מה המשמעות של החופש? האם האדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו?
ישעיהו ברלין סיווג את החירות ל-2:
בספרו המפורסם "לוויתן" תיאר תומס הובס את המצב הטבעי של האדם, בו הוא חופשי לעשות כל העולה על רוחו (חירות חיובית ושלילית) כמצב של מלחמת הכל-בכל. לדידו של הובס זה המצב הנוראי ביותר, וכדי להמנע מהמצב של מלחמת הכל-בכל האדם כורת את האמנה החברתית ומוותר על חירותו. כלומר הובס טוען שכדי שהאדם יחיה בשלום הוא זקוק לשלילת חירותו.
לעומת תומס הובס, ז'אן ז'אק רוסו מדבר על כינון החברה מכורח המקריות: הדלדלות משאבי הטבע והצורך בשיתוף פעולה כדי לספק את צרכיו. כמו שכתבתי בפוסט הקודם על למה לא יהיה כאן שלום, כינון החברה גורם לאדם ליצור חוקים המבוססים על אינטרסים של העשירים, מה שמנציח את הפערים. הפיתרון לפי רוסו: חברה שבה חירות האדם תהיה נחלת הכלל. מכיוון ורוסו חושב שכל אדם הוא יצור תבוני, ברגע שהאדם מממש את תבוניותו ומחוקק את חוקיו בעצמו (חירות חיובית), לא רק שהוא חופשי, אלא אין ספק שהוא יחוקק חוקים שיטיבו עם כולם: רצון הפרט מתיישב עם רצון הכלל.
עמנואל קאנט לקח את עיקרון התבוניות מרוסו, ויצר תורת מוסר המבוססת על חירות חיובית: הציווי הקטגורי. כל אדם חייב לחוקק את חוקיו בעצמו, כאשר הוא מכבד כל אדם אחר כיצור תבוני.
פרידריך ניטשה התייחס אל טבע האדם כ"הרצון לעוצמה". אדם מממש את מהותו ברגע שהוא מממש את הרצון לעוצמה. לאדם הזה אין עכבות, הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא קובע קביעות. זהו העל-אדם בעל חירות חיובית.
אפשר להסתכל על מושג החירות ועל משמעויותיו בכל מיני אופנים. כל אדם רוצה להיות חופשי, או לפחות לחשוב שהוא חופשי. אבל מה המשמעות של החופש? חופש לפי הובס או לפי ניטשה יכול להביא למצב נוראי של מלחמות. חופש לפי רוסו או קאנט דווקא ישיג את ההפך כי האדם התבוני המכיר ומכבד כל אדם אחר כיצור תבוני יביא להרמוניה.
ולסיום איך אפשר בלי איזה שיר על חופש ואם אפשר גם כמה בחורות יפות על הדרך - אז למה לא? שיהיה חג שמח וכשר!
ישעיהו ברלין סיווג את החירות ל-2:
- חירות שלילית (או חירות מ-) היא חירות שבה האדם לא נקבע ע"י שום גורם אחר.
- חירות חיובית (או חירות ל-) זוהי חירות שלא רק האדם לא נקבע ע"י אף אחד אחר, אלא הוא קובע את פעולותיו בעצמו באופן אוטונומי.
בספרו המפורסם "לוויתן" תיאר תומס הובס את המצב הטבעי של האדם, בו הוא חופשי לעשות כל העולה על רוחו (חירות חיובית ושלילית) כמצב של מלחמת הכל-בכל. לדידו של הובס זה המצב הנוראי ביותר, וכדי להמנע מהמצב של מלחמת הכל-בכל האדם כורת את האמנה החברתית ומוותר על חירותו. כלומר הובס טוען שכדי שהאדם יחיה בשלום הוא זקוק לשלילת חירותו.
לעומת תומס הובס, ז'אן ז'אק רוסו מדבר על כינון החברה מכורח המקריות: הדלדלות משאבי הטבע והצורך בשיתוף פעולה כדי לספק את צרכיו. כמו שכתבתי בפוסט הקודם על למה לא יהיה כאן שלום, כינון החברה גורם לאדם ליצור חוקים המבוססים על אינטרסים של העשירים, מה שמנציח את הפערים. הפיתרון לפי רוסו: חברה שבה חירות האדם תהיה נחלת הכלל. מכיוון ורוסו חושב שכל אדם הוא יצור תבוני, ברגע שהאדם מממש את תבוניותו ומחוקק את חוקיו בעצמו (חירות חיובית), לא רק שהוא חופשי, אלא אין ספק שהוא יחוקק חוקים שיטיבו עם כולם: רצון הפרט מתיישב עם רצון הכלל.
עמנואל קאנט לקח את עיקרון התבוניות מרוסו, ויצר תורת מוסר המבוססת על חירות חיובית: הציווי הקטגורי. כל אדם חייב לחוקק את חוקיו בעצמו, כאשר הוא מכבד כל אדם אחר כיצור תבוני.
פרידריך ניטשה התייחס אל טבע האדם כ"הרצון לעוצמה". אדם מממש את מהותו ברגע שהוא מממש את הרצון לעוצמה. לאדם הזה אין עכבות, הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא קובע קביעות. זהו העל-אדם בעל חירות חיובית.
אפשר להסתכל על מושג החירות ועל משמעויותיו בכל מיני אופנים. כל אדם רוצה להיות חופשי, או לפחות לחשוב שהוא חופשי. אבל מה המשמעות של החופש? חופש לפי הובס או לפי ניטשה יכול להביא למצב נוראי של מלחמות. חופש לפי רוסו או קאנט דווקא ישיג את ההפך כי האדם התבוני המכיר ומכבד כל אדם אחר כיצור תבוני יביא להרמוניה.
ולסיום איך אפשר בלי איזה שיר על חופש ואם אפשר גם כמה בחורות יפות על הדרך - אז למה לא? שיהיה חג שמח וכשר!
No comments:
Post a Comment