Wednesday, June 4, 2014

אלוהי הריאליטי

אחד הטקסטים המפורסמים ביותר שלפרידריך ניטשה בספרו "המדע העליז" מתאר את מות האלוהים: 
האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: 'היכן אלוהים? היכן אלוהים?' מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… 'אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו'.
ניטשה רצה להצביע על תופעה תרבותית שקרתה במאה ה-19: ההתנתקות מהכנסייה, ותהליך החילון שעבר על אירופה. יש מצוקה קיומית בעקבות מות האלוהים - מה אפשר להסיק מזה שאמת שהחזיקה מעמד במשך אלפי שנים מתחילה להיסדק?
מה מפריע להגיע לקיום מוצלח אחרי מות האלוהים? התשובה היא צללי האלוהים – יש קונספציות של ידע שהן כ"כ מופנמות בנו שגם אם מסלקים את אלוהים אנחנו ממשיכים לחשוב דרכן.

בתקופה של ניטשה צללי האלוהים היה המדע. היום צללי האלוהים הוא הריאליטי. 

פעם הופעה בטלוויזיה היתה שמורה ליחידי סגולה: מי שהופיע בטלוויזיה היו מגישי חדשות, שחקנים, בדרנים. עם הופעת הריאליטי פתאום הטלוויזיה נהייתה נגישה ל"כולם". כביכול כל אחד היה יכול להופיע בטלוויזיה, והדרך להיות מפורסם התקצרה פלאים: בין אם בתחרות שירה, תחרות בישול, מסע מסביב לעולם, או סתם ככלי משחק באולפן גדול ומלא מצלמות.

את הדתות מחליפות חברות ההפקה, את המקדשים מחליפות רשתות הטלוויזיה, את הגבאי מחליפות רשתות הסלולר המעבירות את ה"תרומה" ב-SMS. והמאמינים הם צופי הטלויזיה, אלו שמוכנים לעשות הכל, אפילו למכור את נשמתם על מנת להיות חלק מהריאליטי

הקריטריונים לקבלה לריאליטי הולכים ומתקשחים משנה לשנה. היום מי שרוצה לקחת חלק בריאליטי צריך לבוא עם "סיפור". ראו מקרה שפרי שפירא מ"מאסטר שף" שכביכול בדתה את סיפור עיוורונה רק כדי להתקבל לתוכנית. מי שלא מצליח להתקבל יכול לנסות בדרכים אלטרנטיביות: האינסטגרם או הפייסבוק. גם אלה הם סוג של ריאליטי שדרכו אפשר לקבל חשיפה, ראו מקרה חנטל (חן טל) שלקחה את הפלטפורמה הזו כדי להתפרסם, ועשתה כמעט הכל כדי לקבל את החשיפה המקסימלית - מהעלאת תמונות חושפניות ועד להעתקה של עדות של אמא שבתה חלתה בסרטן כאילו היא בעצמה חלתה. 

המקרה האחרון עלה בתוכנית "אנשים", ומורן שריר כתב על זה בעיתון "הארץ" בביקורת הטלוויזיה שלו על התוכנית בצורה לא פחות מגאונית והנה ציטוט:
"הדבר שהקפיץ יותר מכל את 'אנשים' הוא העובדה שחנטל העתיקה עדות של אם שבתה חלתה בסרטן וטענה שאלה חוויות אישיות שלה. מגיש התוכנית דרור גלוברמן, אדם שפוסח על שתי הסעיפים למחייתו , אמר סוף-סוף מילים חד-משמעיות על אדם כלשהו כשקבע שחנטל 'חצתה את כל הקווים האדומים' ו'ירדה לשפל המדרגה'. גלוברמן סירב להתייחס אל חנטל כאל אדם ונצמד לכינוי 'תופעה'. כאילו היא לא בת אנוש.זה היה עלוב ומעליב. הרי שעתיים מאוחר יותר שודרה ב'קשת' התוכנית 'מאסטר שף', שלימדה אותנו שבלי סרטן, יתמות, שכול, נכות, או חולי נפשי, אין לנו סיכוי לקבל במה בערוץ 2. חנטל בסה"כ הפנימה את המסר ששלחו לה הזמרים ב'כוכב נולד', הבשלנים של 'מאסטר שף' ונרקומני הפרסום של 'האח הגדול'. כולם בחסות 'קשת'. היא למדה שטרגדיה וכישרון סיפור שווים כסף. ב'קשת' כועסים עליה שהיא למדה את השיטה והצליחה בעצמה, בלי לשלם להם עמלה."
הריאליטי זו אחת הרעות החולות של החברה. הוא מקצין ומחדד את הצורך שלנו במציצנות, ובשיפוטיות מעוותת שמתומרנת ע"י ההפקה. מישהו זיהה את זה, ובונה פורמטים ומשכלל אותם עד כדי טראש (מי אמר "האני בו-בו"). והנה ב"קשת" עולה עוד תוכנית ריאליטי: תוכנית טלוויזיה שמראה אנשים ש...צופים בטלוויזיה! עד כמה נמוך עוד אפשר לרדת? 

הדרך שבה מתקבל הריאליטי אומרת משהו עלינו. במקום לפסול בבוז את התופעה הזו, אנחנו מקבלים את הריאליטי ברייטינג גבוה, ואת יוצאי הריאליטי כגיבורי תרבות, ולראיה יצא קמפיין באתר "מאקו" (של "קשת") - "מי כוכב הריאליטי של ישראל?" בין המתמודדים ג'קי מנחם וטום קשתי, שייצגו את הבערות, אביבית בר זוהר וליהיא גרינר שייצגו את הטראש, ודנה רון שייצגה את...דנה רון. אלה גיבורי תרבות???

בואו נשים רגע בצד את המשמעות, והצורך שב"להיות מפורסם". פעם כדי להיות מפורסם האדם היה צריך להיות סופר, או משורר, או שחקן, או מדינאי. היום - מישהו "עם סיפור".  זה המסר שעובר לילדים, וכך גדל דור העתיד.

No comments:

Post a Comment