מי ביריון ומי קורבן?

הפעם אני רוצה להתייחס לתופעה שהולכת וצוברת תאוצה ברשת, במיוחד ברשתות החברתיות: תופעת ה-shaming. shaming זה לכתוב משהו מעליב על מישהו, זה להגחיך תמונה של מישהו, או גם "ללכלך" על מישהו שעשה לי עוול. shaming זה תכל'ס הלבנת פנים. הרשתות החברתיות, ופייסבוק במיוחד, נותנות פלטפורמה לכל אחד לכתוב כל מה שבא לו (כמובן שלא עובר על הכללים של הרשת החברתית) על כל נושא, והכל ציבורי ופתוח לכולם. וכאן בדיוק הבעיה: זה פתוח לכולם. מרגע שהפוסט יצא - אין שליטה עליו. כל אחד יכול לצלם, לשמור, ולהעביר הלאה. 

לא צריך להכביר מילים על כמה מכוערת התופעה של ביריונות ברשת כאשר ברור מי החזק ומי החלש. בואו ניקח מקרה קלאסי: עמוד פייסבוק מסוים שרוצה לצחוק על אוכלוסיה מסוימת. כבר ברעיון של לצחוק על אוכלוסיה ברשת זה shaming, אבל באותו עמוד פייסבוק הוצגה תמונה מהפגנה שבה רואים בחור שנראה קצת מוזר, (שבדיעבד מסתבר שיש לו מחלה שגורמת לעיוות הפנים) וכתבו "למה הם נראים מוזרים?". בעצם ניצלו את הכיעור של אותו בחור תמים כדי לצחוק עליו, ועל הדרך על כל אותם המשויכים לאותה אוכלוסיה. לא צריך הרבה כדי להבין מי הביריון ומי הקורבן.

אבל האמנם אנחנו תמיד יודעים מי החזק ומי החלש? בעולם המציאותי, האמפירי, קל מאוד לזהות מי חזק ומי חלש, מי הביריון ומי הקורבן: בגנים, בבתי הספר, וגם בעולם המבוגרים. לרוב זה בעל הכוח הפיזי, או בעל האמצעים. אבל ברשת - הכל וירטואלי, אין גוף, אין יתרון פיזי לשום אדם אחד על כל אדם אחר. כולם לכאורה שווים: לכולם אותם נתוני פתיחה.

כדי להבין את הטישטוש הזה אפשר לקחת את המקרה של יבואן הצעצועים: היה פעם יבואן צעצועים שנדרש ע"י מכון התקנים לשלם מכיסו עבור בדיקה של צעצוע פשוט ותמים שעבר את כל התקינות בגרמניה. במבט ראשון זה נראה כמו מקרה ביריונות של מכון התקנים הגדול והחזק מול יבואן הצעצועים הקטן והחלש. אבל אז השתמש יבואן הצעצועים בפייסבוק ע"מ "ללכלך" לכאורה על מכון התקנים, ועל העומד בראשו. מכון התקנים לא עבר על המקרה בשתיקה ותבע את היבואן בחצי מיליון שקלים. הרשת רעשה וגעשה על כך, אבל צריך לבדוק: האם בעצם לא התהפכו היוצרות? האם הקורבן הפך לביריון? מי הקורבן ומי הביריון?

כפי שאפשר לראות זה לא תמיד שחור ולבן. בהרבה מקרים מישהו מרגיש נעשה לו עוול ואז מפרסם פוסט נבזי על מי שכביכול עשה את העוול. האם אפשר לדעת האם באמת נעשה עוול? יש כאן בעיה שנקראת הכשל הנטורליסטי. הכשל הנטורליסטי הוא מונח שנקבע ע"י G.E. Moore שאומר שאנחנו אף פעם לא יכולים לשפוט על פי תיאור: אף פעם אי אפשר להסיק מסקנה מוסרית לפי תיאורים, צריך כמה הנחות של טוב ורע שלא נמצאות בעובדות האמפיריות של הסיטואציה. מעבר לזה שברגע שהתיאור מגיע ממעמד צד אחד, הוא בד"כ מוטה לכיוון אותו צד, והאובייקטיביות של התיאור מוטלת בספק.

העובדות שמובאות דרך צד אחד בלבד עלולות להטעות, ואז מי שהיה הקורבן הופך להיות ביריון. הדרך הקלה הזו של הנקמה הפשוטה דרך shaming בפייסבוק או בכל רשת חברתית אחרת הופכת את היוצרות. פעם בתנ"ך היה מקובל לנקום "עין תחת עין, שן תחת שן". היום בחברה המודרנית יש לנו את החוק וגורמי האכיפה שמטפלים בכל מקרה של עוול. אם מישהו פוגע במישהו אחר, אין נקמה חזרה של הקורבן, אלא יש טיפול של המשטרה, ובתי המשפט. אבל בעצם בעזרת הקידמה חזרנו אחורה, בסופו של דבר אפשר להסתכל על זה כנקמת דם. הרי אמרו חז"ל - "כל מי שהלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים".

אז מה אני מנסה לומר פה? הרשת היא מדיום ציבורי נגיש לכולם, וברגע שאתה מלכלך על מישהו, גם אם זה נראה לכאורה מוצדק, אתה עושה shaming, וזה הלבנת פנים ברבים. אתה הופך מקורבן לביריון. נעשה לכם עוול? תשאירו את זה לגורמי החוק. מעבר לזה ש-shaming הוא על פניו מעשה לא מוסרי, מדובר בעצם בחרב פיפיות: המעשה חושף את כותב הפוסט לתביעה משפטית, ובמקרה הזה - נשוא ה-shaming ינצח.

בת-מיצווש, סמארטפון, ושאר מותרות: לגדל ילדים לתוך עולם של כסף

אחת התגובות שקיבלתי לפוסט שלי "על בני טובים ומערכת החינוך" היתה בנוגע למגבלות שצריך לשים על הילדים בבית הספר:

• מניעת הכנסת סמארטפונים
• מניעת לבישת מכנסים קצרים לבנות
• אי הצבת קונדומטים בבית הספר.

אני לא רוצה להתעכב על עניין הקונדומטים, אולי בפוסט אחר, אבל מה שמעניין זה הסמארטפונים: עניין הסמארטפונים הובא ע"י המגיבה כסממן של לחץ חברתי: למי יש את הסמארטפון הכי משוכלל. לי זה דווקא מתחבר עם הפוסט הקודם על הסולידריות ועל ההשוואתיות למי יש יותר כסף.

אי אפשר להלחם בטכנולוגיה, אבל אפשר להלחם בלחץ החברתי. אני חושב שהסמארטפונים הם רק סימפטום לתופעה שהולכת ומתרחבת של לחץ חברתי סביב סממנים "מעמדיים". לפני כמה שנים זה היה סביב בגדי מותגים, והיום זה סביב סמארטפונים וטאבלטים: למי יש את הכי טוב / הכי משוכלל / הכי גדול. ההשוואתיות הזו מביאה למצב שההורים צריכים לעמוד בלחץ של הילדים לרכוש להם סמארטפון כי "לכל החברים שלהם יש סמארטפון". וההורים נכנעים.

למה ההורים נכנעים? אולי כדי לפצות על המחסור בשעות איכות עם הילד. אולי בגלל שהם משכנעים את עצמם שככה הם יוכלו לשמור על קשר עם הילד. אולי כי הם רוצים לקבל חיווי מהילד שהם הורים טובים כי הם קנו לו סמארטפון. אולי כל הנ"ל. ואז מה קורה? מגיעים הילדים לבית הספר מצוידים בסמארטפון חדש, מה שיביא את הילדים האחרים ללא הסמארטפון להפעיל לחץ על ההורים שלהם. בסופו של דבר גם הם יכנעו.  ומה לגבי הורים שאין להם את האמצעים?

חבר שלי סיפר לי לפני כמה שנים סיפור שדי החריד אותי: הבן שלו הגיע לגיל בר-מצווה, וכדי לחגוג לו הוא לקח הלוואה, עשה מסיבה גדולה לכל הכיתה באולם אירועים, ולקח אותו לטיול בארה"ב. למה? כי זה הסטנדרט. כי ילד אחר בכיתה שלהורים שלו לא היו האמצעים הכלכליים לעשות הפקת בר-מצווה הושם ללעג ע"י הכיתה שהוא עני. הבנאדם אשכרה לקח הלוואה כדי לעמוד בסטנדרטים של הורים אחרים, כדי שהבן שלו לא יושם ללעג. 

אז מה קרה כאן? הורים של ילדים אחרים הציבו רף גבוה של מותרות ו"יוקרה" (כן, ה"יוקרה" שוב זוקפת ראשה) ונתנו לילדים שלהם דוגמא של ראוותנות. ישנה סבירות (אפילו גבוהה) שגם הורים אלה לקחו הלוואה כדי ליצור אשליית אמידות אצל ילדיהם ואל מול חבריהם. הכל מתחיל בהורים: שוב עניין ה"שופוני". זה מה שהילדים רואים בבית: הרדיפה אחרי ה"יוקרה". ואז זה נהיה "סטנדרט", ומי שלא עומד בקצב = עני. הרדיפה העיוורת אחרי ה"יוקרתי" מחלחלת לילדים, והם, ללא כלים לביקורת עצמית משליכים את זה על חבריהם ונסחפים אל תוך מערבולת הכסף.

זה חייב להפסק. אנחנו מגדלים את הדור הבא שימשיך לשים את מרכז משקלו על הכסף: להשוות למי יש יותר. אנחנו נכנסים למעגל קסמים שיהיה מאוד קשה לצאת ממנו. אז הורים רוצים להשאר בקשר עם הילדים? סבבה, אפשר להסתפק בטלפון דור 3: הוא זול יותר, אמין יותר, ותכל'ס - עושה את העבודה. רוצים לחגוג בר/בת מצווה? אפשר לעשות את זה בלי לנקר עיניים.

אז מה אני מנסה לומר? הורים: קחו אחריות. דבר ראשון טפלו בהתנהלות שלכם כי מה שאתם מחצינים זה מה שהילדים רואים. ובטח ובטח שלא להשתמש בילדים כדי להראות שיש לכם. הוקיעו כל סממן של יוקרה מילדכם. זה מיותר. למדו אותם ערכי צניעות: זה בסדר שיש כסף, אבל לא צריך להתרברב, לא צריך לשים את זה בראש סדר העדיפויות, אולי ההפך - הכי נמוך שאפשר.

*כותב שורות אלו לא קנה סמארטפון לבתו

איפה הסולידריות?

חבר שלי לעבודה שאל אותי לא מזמן: "לאן נעלמה הסולידריות?". עניתי לו די במהרה "מעולם לא היתה סולידריות". הוא הסתכל עלי במעין מבט מוזר, ואמר לי "אבל פעם כן היתה סולידריות, אני זוכר שהייתי קטן יותר היתה סולידריות בין השכנים, היתה אכפתיות, והיום אני לא מרגיש את זה, כל אחד לעצמו". והוא המשיך ורטן במעין חצי חיוך "אפילו בבית שלי אין סולידריות". 

התשובה שלי אליו היתה קשורה להגותו של ז'אן ז'אק רוסו, שדיבר על ההשוואתיות בין בני האדם: רוסו דיבר על כך שבחברה לאף אחד אין ערכים משל עצמו, לכל אחד חשובה הניראות שלו בפני הזולת, לכל אחד חשוב להיות כמה שיותר גבוה בסקאלה הערכית כפי שהוא חושב שהאחר מחשיב אותה. האדם יעשה הכל כדי להיות יותר גבוה, גם אם זה אומר שכדי שהוא יהיה יותר גבוה בסקאלה הערכית אז צריכים להיות אחרים מתחתיו. וכשזה קורה אז באמת איפה הסיבה לסולידריות אם אתה רוצה בטובתך ובמיקומך הגבוה על הסקאלה הערכית אפילו על חשבון שכניך?

הסקאלה הערכית בתקופה הנוכחית היא הכסף. כמה כסף יש לך: באיזה מכונית אתה נוסע, איזה סמארטפון יש לך, כמה פעמים נסעת לחו"ל, איזה בגדים אתה לובש, וכו'. הניראות חשובה, וכדי לשדר את הניראות אנחנו מרוכזים יותר בעצמנו, ובאיך להשיג את הניראות הזו, ופחות מתרכזים בזולת - וזה מוריד מהסולידריות. אנשים יעשו הכל כדי להשיג את הניראות הזו, גם אם מאחורה אין כלום: הם יקנו בית גדול למרות שהם בקושי יכולים להחזיר את המשכנתא, רכב יוקרתי בתשלומים שחונקים אותם, ובגדי מותגים שעולים הון.

השתתפתי לא מזמן בקבוצת מיקוד בנושא שוקולד. אחת השאלות שעלו בדיון היו לגבי מה זה "יוקרתי", ואיך אדם מרגיש עם זה שהוא קונה מותג של שוקולד מסוים. עוד עלתה השאלה לגבי המותג האם כניסתו לתחומים אחרים בתחום המזון יורידו מערכו היוקרתי או להפך. ואני שואל את השאלה: למה זה בכלל צריך לעניין? איך היוקרה משרתת אותנו? למה צריך לאכול שוקולד יוקרתי? למה הגענו למצב שאנחנו קונים מותג של שוקולד בשביל להרגיש עושר ופאר?

השוקולד הוא סתם דוגמא, אבל הוא מהווה נקודה מעניינת לגבי תרבות הצריכה שלנו. אנחנו קונים דברים "יוקרתיים", מוכנים לשלם מחירים יקרים עבור המוצרים היוקרתיים, כדי שנראה לכולם ש"יש לנו", שאנחנו גבוהים בסקאלה הערכית. אחר כך אנשים נשארים בלי כסף לגמור את החודש, ועושים מחאה חברתית. המחאה החברתית צודקת, יש יוקר מחיה מטורף, קשה לחיות ולהחזיק את הראש מעל המים, אבל קודם כל צריך לעשות את השינוי מבפנים. צריך להצטנע, להסתפק במה שהנחנו יכולים להרשות לעצמנו, ולא מעבר לזה.

איזה סיבה יש לקנות טלוויזיה חכמה +50 אינץ'? טלוויזיה 42 אינץ' עושה את העבודה יופי. למה לקנות ג'יפ למי שלרוב נוסע נסיעות עירוניות? למה לקנות "רכב מנהלים", שאפשר להסתפק ברכב צנוע יותר? למה לקנות דירה בפרוייקט "יוקרתי" (הנה שוב נכנסת ה"יוקריות"), כשאפשר להסתפק בדירה פשוטה יותר?
אני לא קורא כאן שלא לקנות ג'יפים או טלוויזיות גדולות, וכו', אלא אומר שצריך לעשות שינוי תפיסתי בכל מה שקשור בתרבות הצריכה: לקנות מה שצריך, ולא כדי להשיג את הניראות הלעיתים מזויפת. צריך לטפל ביוקר המחיה, אבל צריך גם לטפל בעצמנו: בחינוך של ילדנו לערכים אמיתיים, לסולדריות, ולא לערכי הכסף והניראות.

אז אם נחזור לרגע לנושא איתו התחלתי: זה לא שאין בכלל סולידריות. יש פה ושם, אבל זה לא כמו שהיה פעם. פעם לא היתה אותה תרבות צריכה, פעם היוקרתי היה נחלת העשירים, וזה היה בסדר. אבל היום כולם רוצים להראות עשירים, כולם רוצים להראות שיש להם יותר כסף, וזה בא על חשבון הסולידריות, ועל חשבון הערכים האמיתיים של היות אדם טוב ומיטיב לזולת. ולגבי אותה תשובה שלי ש"מעולם לא היתה סולידריות": על זה אדבר באחד מהפוסטים הבאים.

ולסיום כמה מילים משירו של רמי פורטיס "אין קשר":
כסף, כסף, כסף 
שורף לי את קצה היד 
כסף, כסף, כסף 
בא ונעלם מיד 
אין שקט, אין שלווה 
אין הגנה ואין תרופה 
אין שקט, אין שלווה 
אין הגנה ואין תרופה

על "בני טובים", ומערכת החינוך

שלשום פורסם בכלי התקשורת על מקרה מזעזע של אונס ילדה בת 12 ע"י נערים בני 14. אחת האמהות התראיינה לחדשות, ואמרה שהיא לא מאמינה שהבן שלה יעשה דברים שכאלה, אולי הוא רק נגרר אחרי אחרים, והוא בכלל לא נגע בנערה. אני בטוח שאם נשאל כל הורה של אחד הנערים שמעורבים יגיד שהוא לא מאמין שהבן שלו מעורב בעניין, ושהוא אולי נגרר, וכו'. זו רק דוגמא אחת מתוך המון מקרים שקורים בתקופה האחרונה שבהם מעורבים בני נוער: כמו שתיית אלכוהול, עבירות אלימות כלפי בני נוער אחרים או כלפי הומלסים או חסרי ישע, או השפלות פומביות בבי"ס או בפייסבוק. נהוג לכנות את הנערים האלה "בני טובים". נערים ממשפחות נורמטיביות, ללא קשר קודם לעולם הפשע. אז אני שואל את השאלה: למה? באיזה שלב מתחילים "להתקלקל" מבחינה מוסרית?

אני רוצה להתחיל בהסתכלות פנימית: מה החלק שלנו כהורים? כחברה? ההפתעה של ההורים של בני הנוער שהזכרתי אמינה בעיני, ומעידה (כנראה) על כך שזה לא משהו שהם לימדו בבית. אני באמת לא מאמין שיש אחוז גבוה של הורים שמלמד את הילדים שלו להשתמש באלימות / לנצל בנות תמימות / להשתמש בגוף כאמצעי להשגת מטרות / לשתות אלכוהול. אז מאיפה זה מגיע? אולי זה דווקא ההפך: אולי חוסר ההתיחסות בבתים למקרי אלימות והתנהגות חריגה, נותן את ההכשר למעשים האלה? 

אז גם אם פיספסנו כהורים, משהו עדיין צריך להעצר ע"י מערכת החינוך. אם ילד מרביץ בגן, או מתנהג לא יפה, הגננת מטפלת בנושא, ואם יש צורך היא מיידעת את ההורים, ובמקרים קיצוניים פונה למפקח/ת, ומשם לרווחה. חלק מהתכנים שאני מאמין שהגננת מעבירה לילדים זה התנהגות נאותה כמו לא לשקר, לא להרביץ, לא לעשות דברים לא נעימים לחבר, ושכל אחד צריך לשמור על האיברים הפרטיים שלו רק לעצמו.

אחר כך, בבית הספר היסודי יש לרוב גם פיקוח צמוד על הילדים, אבל אני חושב ששם זה מתחיל להתרופף. אני חושב שהמורים שמים את הדגש על לימודי ליב"ה (לימוד יסודי בחינוך הממלכתי): מלמדים אותם יסודות של חשבון ושפה, אבל מה לגבי החינוך? נכון שיש שעת "כישורי חיים", אבל איזה כישורי חיים מקנים? סתם דוגמא קטנה: בכיתה א' לקחו את הכיתה של הבת שלי לראות את ההצגה "אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו". זוהי אחת ההצגות החשובות מבחינה חברתית על יחסים בין בני אדם, דמוניזציה, שנאת חינם, והתייחסות לאחר. אחרי ההצגה לא עלה שום דיון בכיתה, למרות שלטעמי היה מאוד מתבקש. אז כמו שפיספסו בכיתה של הבת שלי, אני בטוח שגם בהרבה כיתות אחרות זה פוספס.

אז אחרי ההתרופפות בבית הספר היסודי, מגיעים לחטיבה, ולתיכון, ושם כבר המצב בלי שליטה. שם הגבולות נחצים, שם מתחילים לגלות את המיניות, ובתוספת ההורמונים, וחוסר התייחסות של מערכת החינוך (וכמה שעות של חינוך מיני בכיתה י"א או י"ב לא נחשבות) מתחילה ה"חגיגה". למורים חשוב אחוז הזכאות לבגרות, בית הספר הופך למכונת ציונים, וכל הערכיות מושמת בצד לטובת הציונים.

אריסטו דיבר על ה"סגולה הטובה". ה"סגולה הטובה" מדברת על תכונות האופי של האדם, והיא בעצם דרך האמצע: לעשות משהו לא יותר מדי, ולא פחות מדי, איזון בין הקיצוניות. דוגמא פשוטה: אדם ראה תיק חשוד באוטובוס. הוא יכול להיות אמיץ מאוד ולנסות לפתוח אותו ולנסות לנטרל אותו, או להיות פחדן, ולנוס על נפשו. דרך האמצע היא להתריע, ולהרחיק את כל האנשים מהמקום. ה"סגולה הטובה" נקנית דרך חינוך, ודרך התנסות במקרים דומים. ברגע שמתרגלים מגיל צעיר את ה"סגולה הטובה", כך זה נהפך לסוג של טבע שני.

ג'ון סטיוארט מיל גם הוא דיבר על חינוך. במקרה שלו החינוך הוא לתועלתנות: הגברת האושר בעולם. מעשה מוסרי מגביר את האושר, ומעשה לא מוסרי מקטין את האושר. בסופו ש דבר החינוך הוא להבין שמה שמועיל לאחרים, בסופו של דבר מועיל גם לי. אבל יותר מזה - העונג ה"רוחני" חשוב יותר מהעונג הגופני. ההבנה הזו נותנת מוטיבציה לעשות מעשים טובים ולהגביר את האושר בעולם.

אני חושב, שעם כל הכבוד לציונים (ויש כבוד), בסופו של דבר אנחנו חיים בחברה, ואני סבור שיש צורך ביותר שעות של חינוך ל"סגולה הטובה", או כל סוג של מוסר שיכוון את הילדים אל עבר חברה מתוקנת. כי אחרי בית הספר מגיעים לצבא, ושם המוסר נהיה כבר קשה יותר. בנוסף, אולי שווה שבמקום תנועות נוער עצמאיות כמו ה"צופים", "השומר הצעיר", "הנוער העובד והלומד" (מישהו חשב פעם על המושג הנוער העובד והלומד? איזה קשר יש לזה היום?) תהיה תנועת נוער מפוקחת של משרד החינוך, שתשים את הדגש על קהילתיות ותרומה לחברה.

ואנחנו כהורים כדאי שנגדל את הילדים שלנו בצורה כזו שיהוו חלק מחברה יותר טובה. לנו כהורים יש חלק בזה, להביא ילדים לעולם זו אחריות גדולה: צריך לדעת שיש להשקיע בילדים, לכוון אותם, ולהיות עם היד על הדופק.  אבל לרובנו אין זמן. צריך לפרנס את המשפחה, וברוב המשפחות שני ההורים עובדים, ולפעמים גם זה לא מספיק. וזה בא על חשבון הילדים כמובן. וכאן המדינה שמעודדת אנשים לצאת לעבוד צריכה לתת את העזרה דרך מערכת חינוך טובה, שתיתן את התמיכה להורים העובדים, ותעזור לגדל אנשים טובים יותר, שיהיו חלק מחברה טובה.

ושלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מעביר את האחריות מההורים אל המדינה, אבל טוען שמערכת החינוך צריכה לתמוך בהורים, ולחנך לערכים, ולא רק לציונים. הרי למה מערכת החינוך נקראת "מערכת החינוך"? וכמובן שיש מורים טובים יותר,וטובים פחות, כאלה שיתנו את הדגש על ערכים, וכאלה שיתעלמו. אבל זה לא מספיק, וזה צריך להגיע מלמעלה: ממשרד החינוך.

הרפתקאות בפסטיגל או הארנק האנושי (2)

חנוכה כבר מאחורינו, אבל אני חייב לתת התייחסות למה שקורה בחג הזה. 

זה מתחיל עוד לפני חנוכה, משהו כמו חודש לפני: הילדים חוזרים הביתה מ-חברים כשהם מפזמים שירי פסטיגל. מסתבר שב-VOD כבר התחילו להריץ פרומואים. ומה עם מי שאין לו VOD של הוט? הכל נמצא ב-youtube ואפשר לסמוך על כל זאטוט שימצא את התכנים הנ"ל בכמה קליקים. אתה מבין שאי אפשר לברוח, כלומר אפשר לברוח, אבל זה כרוך בפרצופים וב-"אבל כולם בכיתה הולכים לפסטיגל", ואתה נקרע בין לעמוד על שלך לבין להכנע וללכת עם הזרם. 

אז נכנעתי.  במילא הילדים בבית וצריך לעשות איתם משהו. חיכיתי לרגע שיוצאו הכרטיסים ה"מסובסדים" למכירה, ואיך שהם יצאו קניתי. אושר גדול. באמת אושר, כי זו סוג של הקלה שהשגתי כרטיסים מוזלים. אני סתם תוהה אם יש מישהו בכלל שקונה כרטיס במחיר מלא. נראה לי שזו סתם פיקציה, סוג של תרגיל שיווקי - כמו שיש מחירי "מבצע" שבעצם מעלים את המחיר המקורי כדי כביכול להגדיל את ההנחה. וזה עוד בלי "כרטיס ברכיים" שזו בכלל שערוריה. למה תינוקות צריכים לשלם כרטיס ברכיים? במילא הם לא ממש רואים את המופע.

יום הפסטיגל הגיע, וכמובן שהכנתי צידה לדרך מראש, הלא ידעתי שהילדים יהיו רעבים או צמאים ושהמחירים במזנונים יהיו מופקעים (לא ידעתי עד כמה מופקעים, אבל על זה בהמשך). אז נסענו לשם ברכבת, כי להגיע לאזור גני התערוכה זה כאב ראש. דווקא הנסיעה ברכבת היתה נעימה, והדרך ברגל מהתחנה למרכז הירידים לא היתה ארוכה. עד שהגענו לאיזור הפסטיגל עברנו 3 (!!) בידוקים ביטחוניים: אחד בכניסה למרכז הירידים, אחד לפני ההגעה ל"איזור הסטרילי" - שם שומר גס רוח דחף לי את היד לתוך התיק בצורה פולשנית ולא נעימה, ואחד לפני הכניסה למתחם עצמו. כמובן שהיינו צריכים לאסוף את הכרטיסים מהקופה שנצאת בחוץ, ולכן נאלצנו לעבור עוד בידוק ביטחוני אחד.

הגענו למתחם, ושם התחיל הכאב ראש האמיתי: מוכרנים לבושים בגדים צהובים המציעים לכל את מוצרי הפסטיגל: חוברת, דיסק, שעון, מדבקות, בנדנה, והכל המחיר "מבצע" ("מבצע" כבר אמרנו...) של 100 ש"ח. כמובן שהגדולה חייבת לקנות משהו: "אבא תראה זה במבצע", אז הסברתי לה ש-100 ש"ח זה יקר, ושהיא יכולה לקנות משהו יותר זול. אז סגרנו על חוברת מדבקות + תוכניה של הפסטיגל ב-30 ש"ח. כמובן שגם לקטן צריך לקנות משהו כי זה לא הוגן שרק לגדולה יקנו. מה הוא רוצה? צעצוע מפיץ אור. בדרום ת"א זה עולה כ-5 ש"ח, ביום העצמאות זה עולה כ-15 ש"ח, ופסטיגל: 35 ש"ח. כן, 35 ש"ח.לא הסכמתי, גם לי יש את הגבולות שלי. וכמובן שזה גרר בכי קורע לב. אבל מכיוון שהוא קטן אפשר "לקנות" אותו בארטיק.

טוב, אז הולכים לקנות ארטיק. וכמה עולה ארטיק? 15 ש"ח(!!). בפיצוציה ארטיק כזה עולה 8 ש"ח, בים כ-10 ש"ח, ופסטיגל כאמור 15 ש"ח. כבר הבטחתי, אז יאללה 30 ש"ח על 2 ארטיקים. סתם לסבר את האוזן, פופקורן עולה 35 ש"ח, שתיה 10 ש"ח, נקניקיה 25 ש"ח, וכו'...

למה? כי הם יכולים. כי אין תחרות. כי אתה שבוי שלהם ויש לך 2 נקודות תורפה שהם יודעים ללחוץ עליהן: הילדים. ואוהו איך הם לוחצים. זו כבר ממש שערוריה, אתה חושב שבערב יום העצמאות יש הפקעת מחירים, עד שאתה מגיע לפסטיגל ומגלה שיום העצמאות זה ממש כמו ללכת לשוק לעומת המחירים שם. כי הכרטיסים עלו "רק" 69 ש"ח, אבל אם תוסיף את כל הכסף הנוסף שנשפך, לא תהיה רחוק מה-170 ש"ח.

אז עולה השאלה למה? איך הגענו לזה? התשובה די פשוטה: המפיקים שמו כסף, ורוצים להרוויח. כמה כסף שמו? כ-30 מיליון ש"ח. למה לעזאזל השקיעו 30 מיליון ש"ח בהפקה לחנוכה? אה! אני יודע: צריך לשלם לטאלנטים. חוץ מיובל סמו ומריאנו אידלמן שלהם יש תפקיד מרכזי בהצגה, כל שאר הטאלנטים מופיעים סה"כ כעשרים דקות נטו מתוך כל השעה וחצי - שעתיים של המופע. אני לא חושב שיש טאלנט ששווה לשלם לו כ"כ הרבה כסף עבור כ"כ מעט עבודה. אז נכון, יש חזרות, ויש 4 הצגות ביום, אבל משכורות שיכולות לסגור שנת עבודה - זה קצת מוגזם.

זה שוב מביא אותי לקפיטליזם החזירי. צריך להרוויח עוד, ועוד, ועוד כסף, ובשביל זה צריך (?) להשקיע 30 מיליון ש"ח בטאלנטים, פירוטכניקה, אקרובטים, וידאו ארט, וכו'... כדי שאף אחד אחר לא יקח את הטאלנטים אז משלמים להם ערמות של כסף. ודוחפים תוכן שיווקי במופע, ומוכרים מזון ומשקאות במחירים מופרעים, ואת מוצרי הפסטיגל במחירים שערוריתיים. ואתה שבוי. ב"מותק של פסטיגל" זה אותו הדבר, וכך גם בהפקות אחרות.

אני חייב לציין שדווקא רמי לוי הרים הפקה שהכרטיסים אליה עלו 20 ש"ח, ושמעתי שאפילו חילקו במבה של "המותג" בכניסה כדי שההורים לא יצטרכו לקנות. אבל זה מעט מדי: רמי לוי יש רק אחד. והפסטיגל זו אימפריה שחודרת אל הבתים כמו מכונה משומנת עוד לפני החג.

לא יקרה כלום אם האומנים יסתפקו בפחות כסף רק כדי להוות דוגמא, כדי להוריד את מחיר הכרטיסים, את מחיר המזון, את מחיר המוצרים. שההורים ירגישו בנוח להגיע לפסטיגל, שלא ירגישו כמו ארנק אנושי שרק מוציאים ממנו כסף. אבל הכסף מעוור אותם. תרבות הצריכה, הקפיטליזם החזירי "דופק" להם את המוח.אולי הם לא מרוויחים מספיק במהלך השנה, אבל פאק - הם "טאלנטים" ויש להם מספיק עבודה במהלך השנה. אולי שיתנו הזדמנות לשחקנים צעירים? אבל מי ישלם לראות שחקנים מתחילים?

ז'אן ז'אק רוסו יצא כנגד האומנים, שחקני התיאטרון. לדידו של רוסו, הבעיה עם החוויה התיאטרלית היא עצם ההזדהות עם השונה ממך. שחקן התיאטרון נכנס לתוך זהויות של דמויות שונות, ומזדהה איתן. צופה התיאטרון חווה גם הוא חוויה, החוויה הזו היא חווית הזדהות עם השונה  - אמפתיה, רגישות. הוא מצליח לחוות דמויות שונות, ולהרגיש מבפנים מצבים שונים של דמויות השונות ממנו. איש התרבות מאבד את רגש הקיום שלו, את הקשר המיידי עם עצמו. זה מרחיק אותו מהכנות שלו עם עצמו, וזה פוגע במוסר. אבל זה קצת פחות קשור לנושא.

אז תכל'ס - איך היה המופע אתם בטח שואלים? בהחלט הפקה מרשימה. הסיפור מאולץ ומלא ב-חורים, והקישור בין השירים בעייתי. החלק השני של המופע שהוקדש לגשש החיוור הביא את הקטן שלי לבקש ללכת הביתה, וגם הגדולה קצת איבדה עניין. ובסוף שלומי שבת נתן מחרוזת של כ-7 דקות, ובזה נגמר הסיפור.

אפשר למשוך ילדים עם הפקה קצת יותר צנועה, ואני לא קונה את זה שהילדים של היום צריכים יותר גירויים. אולי יש להם יותר מדי גירויים, ואולי כדאי שדווקא ההפקות יהיו צנועות יותר. 

אני יודע שגם שנה הבאה אצטרך להגיע להפקה כלשהי. אבל משהו חייב להשתנות. צריך לעשות מהפכה מחשבתית, אולי חינוכית, אולי חרם צרכנים, כי לא ייתכן שכל שנה זה חוזר על עצמו, וכל שנה זה עולה לנו יותר. וזה מרגיז ומקומם. ולסיום סתם משהו מתחילת שנות ה-90, שעוד היינו קצת יותר תמימים: הפסטיפח

הרפתקאות במוסך או הארנק האנושי (1)

שלום, שמי אורי, וזה הבלוג הראשון שלי.

אני נשוי ליפעת, אבא לנועה ועידן, ומתגורר בגבעתיים. אני בעל תואר ראשון במדעי המחשב, ובימים אלה עושה השלמות לקראת תואר שני בפילוסופיה.

החלטתי לכתוב בלוג כי אני מרגיש כבר תקופה ארוכה שמשהו לא טוב עובר עלינו ועל התרבות שלנו. משהו חייב להשתנות.

הפעם אני רוצה לספר על עלילותי במכון הרישוי. כבכל שנה, הרכב המשפחתי צריך לעבור טסט. בשנה שעברה, אחרי שהאוטו עבר החלפת מנוע + החלפת גיר, הרגשתי בנוח לנסוע לבדי למכון הרישוי, ואכן עברתי טסט בלי שום בעיה. אושר גדול! ראיתי כי טוב, והחלטתי גם השנה ללכת להעביר את הרכב טסט, הפעם במכון הרישוי בבני ברק, מכיוון והייתי שם בקורס, וזה היה נוח. הגעתי לשם, עברתי את כל התחנות, ואז בדעתי לבוטקה הסיכום, שם נאמר לי שלא עברתי את הטסט על נזילות מבולמי זעזועים, נזילת שמן ממערכת היגוי, וינקר צד שמאל, ולוחיות רישוי. טוב, לא באמת ציפיתי לעבור טסט במכה ראשונה, אבל הממצאים הצליחו להפתיע אותי. את המוסך הקודם שבו טיפלתי ברכב החלטתי בליבי לעזוב כבר מזמן, בעיקר בגלל שהוא היה סוג של "מנחוס" על האוטו: כל פעם שתיקנתי משהו אצלו התקלקל דבר אחר, ואולי גם שפעם הוא לקח את הרכב שלי ללוד בזמן שהשארתי אצלו את הרכב לטיפול, ונתפס ע"י שוטר ליד כספומט של סמים (אבל זה כבר סיפור אחר). אז הנה אני עם רכב תקול שנכשל בטסט, בחיפוש אחרי מוסך. דבר ראשון שעשיתי היה להתקשר לחנות החלפים אשר ממנה אני קונה את החלפים לרכב, כדי לדעת מה עלות הנזק. אמר לי הבחור שכרגע אין לו בולמי זעזועים במלאי, אז שאלתי אותו אם יש לו מישהו אחר שהוא ממליץ שיכול לספק לי את החלקים. הוא אמר שיש איזה מישהו בבת-ים, שהוא כמו משפחה, והוא ידאג לי גם למחיר טוב על החלקים, וגם למחיר טוב על העבודה. התקשרתי לבחור, שאכן נתן מחיר טוב על הבולמים, והציע לי לסור אליו למוסך למחרת בבוקר. למחרת בבוקר נסעתי לבת-ים למוסך. המוסכניק העלה את הרכב על הליפט, בחן את הרכב והכריז שהלך לי המחזיר שמן של הגיר. וכמה זה עולה? אז בולמי זעזועים + מחזיר שמן + עבודה + מע"מ  = 1300 ש"ח. נו, מילא. תיארתי לעצמי שזו תהיה העלות. אחרי כ-3 שעות הרכב היה מוכן ונסעתי לי לביתי שמח וטוב לב שאוכל לעבור טסט. לא נגעתי ברכב עד הערב, ובערב נסעתי עם הרכב והתחלתי לשמוע קולות חיכוך מהגלגל הימני. קצת נלחצתי, אבל גיסי, מוסכניק בהכשרתו ובעברו אמר לי שלא להלחץ, "זה בטח הפחית משתפשפת, זה קורה אחרי שמוציאים את הגלגל מהמקום". למחרת על הבוקר התקשרתי למוסך, ואמרתי לו שאני שומע רעש מהגלגל הימני. הוא אמר לי - "זה בטח הפחית, בוא אלי עכשיו אסדר לך את זה במקום". וואלה מגניב, נסעתי לי לבת ים כדי שהבחור יסדר את הגלגל כדי שלי יהיה רעש. אחרי 10 דקות של עבודה - ואין יותר רעש. עכשיו מה שנשאר לי זה ללכת לעבור טסט, אבל את המסמכים שכחתי בבית. נסעתי הביתה כדי לקחת את המסמכים, ומתוך סקרנות, או אינסטינקט, או תחושת בטן, התכופפתי מתחת לאוטו כדי לראות שהכל בסדר. ואז חשכו עיני: שמן מטפטף לו בערך מאותו המקום. בדיקה עם האצבע - שמן אדום, קרי - שמן גיר. התקשרתי למוסכניק שוב ואמרתי לו - תשמע יש לי נזילה של שמן גיר. אמר לי לבוא אליו עכשיו. נסעתי לי חזרה לבת-ים למוסך. הגעתי למוסך, והמוסכניק אומר לי - "שוב הלך המחזיר שמן, נצטרך להחליף אותו, וזה על חשבוני. אבל יש מצב שהציריה הרסה לך את המחזיר שמן, כלומר תצטרך להחליף ציריה". "וכמה זה יעלה לי?" שאלתי אותו. "450 ש"ח עבור ציריה משופצת, לא כולל עבודה" (וכמובן לא כולל מע"מ) - בקיצור אלפייה בקירוב. התקשרתי לגיסי וסיפרתי לו את זה. הוא אמר לי שזה נשמע לו חשוד מאוד, לא הגיוני שהציריה דפקה את המחזיר שמן. אמר לי שלא להחליף ציריה, שרק יחליף לי את המחזיר שמן וזהו. המוסכניק אמר - "אין לי בעיה, אבל רק שתדע שאתה לוקח פה סיכון, כי אם שוב ידפק המחזיר שמן, אתה תשלם כפול - גם על התיקון עכשיו וגם על התיקון שתצטרך". זה כמובן העמיד אותי בפוזיציה בעייתית: אני ההדיוט שלא מבין במכונאות רכב, עומד מול המוסכניק הנחוש להחליף ציריה, וברקע גיסי שמתעקש שאין קשר, ולא להעיז להחליף ציריה. אמרתי למוסכניק שלא יחליף ציריה, ושאני אקח את הסיכון. אחרי שעה של עבודה, יצאתי חזרה לכיוון הטסט. זה היה יום שישי לקראת הצהריים ומאוד מיהרתי למכון הרישוי לפני שיסגר. המוסכניק שטף את המנוע אחרי שסיים ויצאתי לדרכי. כל הדרך אני בחששות כבדים שמא המחזיר שמן שוב נדפק, ואני אגיע ושוב יראו נזילה. הגעתי למכון, אני עומד מעל הבור ששם בודקים את המנוע, ואז יוצא הבודק ואומר לי - "תשמע, אני לא יודע מה עשו לך שם, אבל הבחור לא שטף את המנוע כמו שצריך ולא ברור אם יש נזילה עדיין או לא.  תחזור אליו, שטוף את המנוע כמו שצריך, ואז תחזור". השעה כבר קרוב לאחת בצהריים, המכון אוטוטו נסגר, ואין סיכוי שאספיק לעשות את זה. התקשרתי אל המוסכניק שוב והוא אמר לי " תשמע קצת הלחצת אותי אז לא שטפתי כמו שצריך, בוא ביום ראשון על הבוקר ואשטוף לך את המנוע כמו שצריך". החלטתי שעד שאשטוף מחדש את המנוע אולי כדאי שאוריד לי מהראש את עניין לוחיות הרישוי. שאלתי את הבודק - "תגיד באמת צריך להחליף את 2 הלוחיות? הקידמית באמת צריכה החלפה, אבל האחורית פיקס". הוא מסתכל שוב מקדימה ומאחור, ואומר לי " תחליף גם את האחורית" ונותן קריצה. אז במקום לשלם 50 ש"ח על לוחית רישוי, צריך לשלם 100 ש"ח על שתי לוחיות רישוי. למה? כי הוא יכול. המחזיר שמן אגב, לא דלף יותר.

בואו נעזוב רגע את העובדה שגם אחרי שטיפת מנוע הרכב נכשל בטסט כי המוסכניק לא שם לב (או העלים עין) שגם הכריות של הבלמים שחוקות וצריכות להיות מוחלפות (עוד כ-600 ש"ח). מה שאני מנסה לומר פה זה: למה? למה מסתכלים עלי ורואים ארנק? למה מנסים לשאוב ממני כסף, רק כי נמצאים בעמדה שיכולים לנצל את הסיטואציה ואת בורותי כדי לחלוב עוד? במכון הרישוי "חלבו" ממני עוד 50 ש"ח על לוחית רישוי שלא באמת היה צריך להחליף, והרי ללא עצתו של גיסי הייתי מוציא עוד קרוב ל-1000 ש"ח מיותרים במוסך. שאלתי את גיסי לאחר כל הסיפור: "למה? מה הקטע של המוסניקים? למה הוא עשה את זה?" הוא ענה לי שככה זה. הבנאדם מנסה להרוויח איפה שהוא יכול. הם מריחים מי מבין ומי לא, ולפי זה הם יודעים את מי אפשר "לעקוץ". כלומר, יש פה נורמה מוסרית, איך נאמר את זה במילים עדינות: בעייתית.

אני באמת מנסה להבין איך הגענו למצב הזה? איך זה שברוב המקרים שתכנס למוסך זה יעלה לך הרבה יותר ממה שצריך לעלות? למה בעלי מקצוע מנצלים את הידע שלהם כדי לנסות ולמקסם רווחים גם אם לא באמת צריך? למה קיימת התוכנית "יצאת צדיק"? הרי אם כולם היו נוהגים בהגינות, לא היה צורך בלהעניק פרסים למי שישר. זו הרי צריכה להיות הנורמה, ולא ההפך. ושלא תבינו אותי לא נכון: אין  לי בעיה עם זה שבנאדם ירוויח את מה שמגיע לו. הרי בסופו של דבר, הוא הלך ללמוד מקצוע, השקיע מזמנו ומכספו, ובאמת מגיע לו. השאלה היא כמה.  אז איך באמת הגענו למצב הזה? האם זה הקפיטליזם החזירי: להרוויח עוד ועוד? האם זהו יוקר המחייה שגורם לאנשים להרוויח כמה שיותר כסף כדי להחזיק את הראש מעל המים? האם זו המוסריות אצלנו שהתקלקלה, או האם אי פעם היא בכלל היתה טובה?

הפילוסוף דיוויד יום דיבר על רגש מוסרי: זוהי יכולת אנושית כללית לזהות תכונות מסוימות של אנשים, ולחוות פעולות של אנשים כטובות או רעות. הרגש המוסרי הוא מרכיב רגשי בלתי ניתן לתירגום שבלעדיו אין שיפוט מוסרי. הרגש המוסרי מאפשר לנו לזהות גם מה שעושה טוב או רע למישהו אחר. יום מזהה את האדם כחלק מחברה, שהטוב שלו קשור בטוב של האחר: הטוב של האחר מאפשר לי לחיות טוב עם עצמי. אז לפי דיוויד יום - אין כאן מוסריות.

הפילוסוף עמנואל קאנט דיבר על כך שעל כל אחד לחוקק את החוקים המוסריים בעצמו, "ציווי קטגורי" הוא קרא להם. אבל הציוויים הללו צריכים לעמד במבחן האוניברסליזציה: האם אני מוכן לזה שהציווי שקבעתי לעצמי יוכל לחול כחוק כללי. במקרה שלנו - האם הציווים "נצל את בורותו של האחר על מנת להרוויח יותר כסף" או "נצל את מעמדך וחוסר האונים של מי שמולך על מנת להוציא ממנו יותר כסף" עומדים במבחן המוסריות של עמנואל קאנט? התשובה - לא. כי הרי אותו אדם שמנצל את מעמדו לא ירצה שזה יקרה לו כשהוא נמצא במקום חסר האונים. אז לפי עמנואל קאנט - אין כאן מוסריות.

הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו (שהגותו היוותה את אחד הטריגרים למהפכה הצרפתית) אמר שמקור כל הרע זה ההשוואתיות בין בני האדם - ההיררכיה, המיקום בסקאלה הערכית. אדם מנסה להיות ממוקם כמה שיותר גבוה בסאקלה ערכית מסוימת, וזה על חשבון האחר, כדי שהאחר יהיה ממוקם נמוך ממנו. יכול להיות שבחברה הקפיטליסטית שלנו, שבה אדם נמדד לפי כמה כסך יש לו, ההשוואתיות הזו גורמת לעיוות הגדול ולניסיון לעשוק אחד את השני רק כדי להמצא גבוה יותר בהיררכיה? 

משהו חייב להשתנות. הלכנו לאיבד בתחום המוסר. אנשים כבר לא מקיימים את הטוב המוסרי, או שלא יודעים מהו. אנחנו רודפים אחרי הכסף, וזה מעוור אותנו, זה משבש את שיקול דעתנו. השיטה חיבת להשתנות. אז היתה מחאה חברתית, וזה באמת היה נחמד, אבל צריך משהו יותר מזה: צריך מהפכה, משהו שיאפס את המצב הנוכחי ויביא למצב חדש, נכון וצודק יותר. הקפיטליזם שלנו הוא חזירי מדי, וזה מעוות ולא צודק. ושלא תבינו אותי לא נכון: אני לא חושב שרק בגלל שניסו "לדפוק" אותי במוסך צריך לעשות מהפכה. זו רק דוגמא אחת, ויש עוד הרבה שעליהן אפרט בפוסטים הבאים. המצב רקוב, הפערים מתרחבים ובקרוב יהיו או עשירים או עניים, ואז באמת תגיע מהפכה. אני עוד לא יודע מה האלטרנטיבה למצב הנוכחי, אין לי פיתרון כרגע. אם יש למישהו מכם רעיון, אשמח לשמוע.